יום חמישי, 14 ביולי 2011

לבננו: על אלימות, על נקמה ועל התקווה שבלעדיהן

האם להכאיב בתגובה לכאב שנגרם הוא בגדר רפלקס???

האם הנקמה היא איבר בגופנו בדיוק כמו פנינו וקיבתנו?

הרבה חשבתי על כך לאחרונה. אני מתבוננות בילדים קטנים, תינוקות רכים של ממש. בדרך כלל, כשכואב להם פיזית, כאבים בנליים של צמיחת השיניים או כאבי בטן, הם בועטים בכל כיוון, ויתרה מכך. אם מישהו מחזיק בהם באותם הרגעים, נראה כי הבעיטות שלהם מכוונות, במקרה או שלא, דווקא לכיוון גוף המחזיק. וכשהם טיפל'ה גדולים יותר, אם יוכלו לצבוט או למשוך בחלקים מהגוף שלנו, בשיער או באצבע, למשל, כך יעשו. לפחות כך נדמה לי. כאילו כאבם שלהם פוחת באותו הרגע.

אז האם הם באמת פועלים מתוך תנועה רפלקטיבית של הפחתת הכאב שנגרם להם על ידי גרימת כאב למישהו אחר (או למשהו אחר, לשם הדיון)?

אם יש במחשבה זו מן האמת, קל להבין איך גרימת כאב פיזי רפקלטיבית, כמעט אוטומטית זו מתגברת עם הגיל, ואף עוברת למישורים נפשיים.

אז אינני מופתעת איך התגובה הכה שגורה בפיך מסתכמת ב"היא הכאיבה לי, ולכן אני מכאיב לה", גם אם מדובר באחותך. תגובה זו כל כך מיידית במהירותה, שלעיתים אין לי ספק כמעט שאינך מבין ממש את מה שאתה אומר באותו הרגע, אלא פועל מכוח האינרציה כמעט. לעיתים נדמה לי שאתה בעצמך מופתע מתגובתך - עישוניך מתעגלים ממש לאחר שאתה מתבונן בתוצאות תגובתך המיידית. כמעט תמיד מרגיש לי כאילו אתה פשוט מתנסה בהשלכות מעשיך על הסביבה, על אחותך, וגם עלינו, כמובן, ולא דווקא בגרימת כאב לקורבנך, כיוון שברוב רובם של המקרים אתה מפעיל כוח מזערי.

אני תוהה לגבי תגובתנו. אינני מרגישה נכון להסביר לך כי אחותך תינוקת ואינה מגיבה מתוך כוונה, גם כי אין זה פשוט רלוונטי לעצם תגובתך הנוקמת. הרי אם כך הדבר, ההיקש המיידי הוא כי במקרים של ילדים אחרים או של מבוגרים, הנקמה צודקת אז. במקום זאת, אני שומעת את עצמי פונה לרגשות שלך: מה הרגשת כשהיא הכאיבה לך? ואולי זה בדיוק מה שהיא מרגישה ברגע שאתה מכאיב לה? האם זו כוונתך? (גם אם שאלה אחרונה זו אינה נשאלת בקול רם בדרך כלל). משום מה, זו הדרך היחידה שאני מוצאת היום כראויה להשקיע בה מאמץ, מבלי לגרום לך להרגיש אשם במעשיך, אלא לומד מתוך השלכות מעשיך על סביבתך. וכך לאט לאט מפתח את ההתכווננות המוסרית שלך.

ולראיה, הפעם היחידה אולי שבה הרגשתי כאילו הפנמת משהו הייתה כשכמעט פרצתי בבכי באחד הרגעים העדינים המי יודע כמה שהתרחשו באחד הימים הפחות יציבים. כששאלת, דיברתי מתוך עצב של ממש, כמעט עצב של יאוש. לשאלתך מדוע אני עצובה, עניתי כי אני עצובה מאוד בכל פעם שאני נחשפת למעשי אלימות. בכל פעם שמישהו פוגע במישהו אני מרגישה את הכאב של אותו האדם. לא היה לי מה להוסיף. ואז פתאום ציינת שאינך עוד תכאיב לאחותך "אף פעם, אף פעם, אף פעם". מופתעת, שאלתי מדוע. ענית: "כי זה כואב לה, אמא" זו הייתה בין הפעמים הבודדות בהן הרגשתי כאילו באמת הבנת משהו, גם אם אינך עוד יכול להפנים אותו באמת...

הבעיה האמיתית היא שסביבתנו רוויה במעשי נקם מיידים. אתה סופג זאת מכל עבר. כמעט בכל מקום. כמעט בכל המישורים. והרבה פעמים, לצערי, גם מאיתנו. אכן, זה עקב אכילס בין הרציניים ביותר שגיליתי בעצמי. אחד המאבקים המהותיים יותר שאני מנהלת עם עצמי. כמובן, לא רק כלפיך, אם כי כלפיך המאבק מכאיב בעוצמות שלא הכרתי עד כה. אפילו כשאני מכאיבה לאביך בנסיוני הלא נשלט לנקום בו על משהו שחוויתי ממנו, אינני מתייסרת כפי שאני מתייסרת כלפיך. אינני מתביישת עד כדי כך. לעיתים נדמה כי שורשי המאבק עמוקים כל כך כי כל ניסיונותיי ללכת נגד זרמי מימיו הגועשים מראש נועדו לכשלון. אחרי כל השיחות הפנימיות עם עצמי, אחרי ההתכווננות המודעת, מספיק שתתגרה באחותך במעשה אוויל של דחיפה, לפני שהפסקתי להפעיל את הערוץ הנכון, אני רואה את עצמי תופשת בך בחוזקה יתרה. לעיתים אף דוחפת בכוח. מרימה קול. לא משנה כמה פעמים אני מזכירה לעצמי כי הדרך היחידה הנכונה היא לא להחזיר לך באותו המטבע, אלא להמשיך לפעול כאילו תגובתך לא הייתה חריגה כרגע, אני שומעת את עצמי אומרת לך משפטים מיותרים: "אם לא הקשבת לי כשביקשתי ממך..., מדוע אני צריכה להקשיב לך?", ובכך מדגימה לך בדיוק את ההתנהגות שכה הייתי רוצה שתמצא כוחות בעצמך להתעלות מעליה.

אין לחסד כל דרך אחרת להגיע מאשר מבפנים. והדרך היחידה לגלות אותו היא מתוך בחירה חופשית בו. אין לי כל ספק בכך.

ואז אני נזכרת כי עד ממש לפני כמה חודשים לא היית נוהג באלימות כלפי האלימות. לעיתים עד כדי כך שהיינו מופתעים מה יוכל לגרום לך להרים יד על מי שעושה כך כלפיך. אז אולי הדברים פשוטים יותר? אולי בכל זאת אין מדובר ברפלקס, אלא בשלב התפתחותי, התנהגותי, ואף חברתי שמוחך הקולט (absorbent mind) רושם לתוכך בתקווה להתערבות המודעות המאבחנת בהמשך? ואם אני אערב בכך את מינימום ידיעותיי האנטרופוסופיות, אולי הסיבה לכך שזה קורה עכשיו היא בכך שנוכחותך הארצית, שעד גיל שלוש לא ממש הייתה כאן, מתחילה לתת את אותותיה?

כך או אחרת, הדרך היחידה שיש בכוחי להשפיע עליך היא בלהשפיע על עצמי. זו התקווה היחידה שבי כי בעודך נחשף לאלימות, תוכל לסגת הצידה. תוכל לבחור במתינות אצילה בתגובה לאלימות...

סלח לי אם מילותיי אינן בהירות דיין. פחות רציתי להשמע רהוטה, אלא פשוט לשתף בהרהורים המציפים אותי לאחרונה, גם אם מתערבים הם בעייפות מלילות חסרי שינה ובחוסר האונים של הבאתכם לתוך העולם האלים שבחרתם להגיע אליו. גם אם בפעול אינך אלים ממש לאחותך, או למישהו אחר. כי הרי האלימות מעולם לא נמדדה לפי עוצמתה אלא לפי מהותה...

נ.ב. ואחותך בת שמונה חודשים ושלושה שבועות...

2 comments:

Galia אמר/ה...

אני לא מאמינה שמדובר ברפלקס, אלא בהחלט בהתנהגות נרכשת, ולכן גם ניתן ללמד התנהגות אחרת תחתיה.

קודם כל, אם את מרגישה שיש גורם שהנו אלים, פיזית או רגשית, באופן עקבי בסביבתכם, אני אישית הייתי מצמצמת את תדירות המפגשים.

וכשם שתגובה אלימה לאלימות היא לא רפלקסיבית אצל ילדים, היא גם לא רפלקס אצל הורים.

תגובה אלטרנטיבית שהייתי מנסה לחתור אליה:
לפעמים אפשר לעצור את המכה טרם התרחשותה. זה מחייב דריכות מוגברת לקונפליקט בתקופות מתח. וגם, כפי שתיארת ברשומה- להשתמש, והרבה, בתמלול רגשי. לא הייתי שואלת על הכוונה שמאחורי ההכאה. זה גורם, בין היתר, לתחושת אשמה שנובעת מבחוץ (עקב הנזיפה) ולא מבפנים, כפי שאת רוצה. אנחנו גם מנסים להוליך למציאת פתרונות לבעיות- וכך לעודד לשיחה על הדברים. ברגע שמרגישים שהם מסתדרים בעצמם... מניחים להם להמשיך.

אם אי אפשר למנוע את המכה מבעוד מועד, חשוב מאוד לשמור על קור רוח ונייטרליות לאחר המעשה. לעזור לצד הנפגע, אבל לצמצם את הכעס ההורי על הפוגע והרחמים על הנפגע למינימום. לתמלל רגשות, שוב, לגבי שני הצדדים. לתת כלים לפיתוח רגישות לאחר, לאמפתיה ולשיחה ולא למאבק בתוך הקונפליקט. שידעו להסביר את עצמם זה לזה ולא רק דרכנו, כמתווכים. בגלל זה, חשוב מאוד שלא ניקח את האחריות על הקונפליקטים, האשמה והעלבון ששייכים להם.
אנחנו מאמינים שזה מאוד עזר אצלנו לפתח את האמפתיה אצל נעה וכך גם יכולת להתמודד בסיטואציות חברתיות שונות, בלי לפנות לאלימות ובלי להסתמך על עזרתנו.
ואגב, אני מאמינה ומרגישה אצלנו כבר בשלב זה שכשמניחים תשתית איתנה בשלב מוקדם של סלילת הדרך, הדרך כמעט "נסללת" מעצמה בהמשך...

אורי אמר/ה...

כבר הרבה זמן אני חושבת על תגובה לפוסט הזה...כל כך הרבה דברים צפים לי, אין ספק שזה נוגע בהרבה נקודות רגישות אצלי. בעיקר עכשיו עם שלושה ילדים בטווח שבין 7 ל-3 שהתנהגות אלימה היא ללא ספק חלק בלתי נפרד מהיום יום שלהם.
האם זה מולד? זה סביבתי?
זה פוגש אותי בשאלה שנשאלו בבית ספר אחרי שקראנו את הספר בעל זבוב- האם יצר האדם טוב מנעוריו או רע מנעוריו.
אני חושבת שהתשובה על זה היא שיצר האדם השרדותי, מהרגע הראשון.
מה זה בדיוק אומר?
לא יודעת
חשבתי על מה שאמרת על תינוק קטן שסובל ומכה אגב כך את מי שמחזיק אותו. אני חושבת שזה משהו פיזי שמשחרר כאב.
קשה להתעלם מזה. קשה לא לנהוג ככה. קשה לא לאחוז בכוח ילד שרוצים להזיזו מעין הסערה.

באמת לא יודעת מה אני רוצה לכתוב.

אולי שחלק מהחיים זה הפער בין הרצוי למצוי. זה חלק מתכלית החיים, לשאוף למקום כלשהוא גם אם אנחנו לא שם.
לשאוף לתגובות מתונות, לכך שהילד יבין את הכאב שהוא גורם, שלא ירביץ. תוך הבנה שכנראה לעולם לא נהיה ממש שם. רק ננסה להגיע למרחק סביר.
לצערי אני מרגישה מאוד רחוקה מהמרחק הסביר היום...
וכמו שאמרת בחלק אחד מדבריך- הכל מתחיל ונגמר בנו- בדוגמא האישית. במצב הרוח שלנו שמקרין על הכל. כמה קשה לשאת בנטל הזה. בעיקר כשמרגישים שלא עומדים במשימה.

ואגב, מתחת לגיל 4,5 לא הייתי בכלל מדברת על מושגים של אלימות ונקמה. הכל עוד בגדר יותר של ניסוי טעיה ותהייה.

Related Posts with Thumbnails