לבתנו: את בת תשעה חודשים!

את בת חודשים!

ואנחנו אוהבים אותך כל כך!

אני אוהבת את העובדה שלמרות שהיום את מחוץ לרחמי כמעט כמו הזמן שהיית בתוכי, אני מרגישה כאילו מאז ומעולם היית כאן איתנו. היית כאן איתי. אני אוהבת את כל השינויים הקטנים והגדולים שקרו בך החודש. אני אוהבת את זקיפות קומתך. את המבט המתבונן בך. את החיוך חסר השיניים, למרות כל השיניים שגדלו בפיך בן רגע. את העיניים המדהימות, הכה עמוקות, עם כל הצבעים המשתנים שבהן. לעיתים הן כחולות, לעיתים אפורות, לעיתים ירוקות, ולעיתים מלאות בכל הצבעים האלה ואחרים יחד. אני אוהבת לראות אותך זוחלת בזחילה האלגנטית שלך. אני אוהבת לראות אותך מגלה פינה פינה את ביתנו. אני אוהבת את זה שאת שותפה בהכל. אפילו בעשיית קאקי על ידיך אחיך. שלושתנו סגורים בחדר שירותים עד שהוא מסיים. אני אוהבת את הblabla שלך. אני אוהבת את הקריאות הצוהלות שלך כשאת רואה את אחיך ואת אביך. אני אוהבת את האצבעות הקטנטנות שלך. אני אוהבת את איך שהתחלת להחזיק ברגלים ולהרים אותן כשאת יונקת בזרועותי. אני אוהבת את ההליכות הבלתי פוסקות שלך ליד הספה. אני אוהבת את הצלילים שאת מפיקה ליד המטבח. אני אוהבת את הבילויים שלך עם אחיך. אני אוהבת את המטב שיש לאביך בעיניים כשהוא רואה אותך. כשהוא מדבר עליך. אני אוהבת את הטיולים של שלושנו יחד, מאובזרים בכל מה שאפשר, ובמיוחד את חציית הכביש המאורגנת שלנו - איך שמתקרבים לכביש, אחיך הופך את מה שבידו, עגלה או אופניים, ביד אחת. את השניה מושיט לי. אם את בעגלה, הדברים פשוטים יותר. אם את עלי, אז באותה היד שאני מחזיקה את העגלה לפני, אני גם תופשת את יד אחיך על ידית העגלה. ויוצאים לדרך. רכבת שכזו - עגלה, אנחנו, אחיך ומטענו.

אך יותר מכל, יותר מכל דבר ביקום, אני פשוט אוהבת אותך!