לילדינו: מחשבות חדשות... של זקנה?

לפני כמה ימים, בדיון שהתקיים במפגש תינוקות אמהות, דובר על נושא מסוים. אני הייתי בדעה איתנה המנוגדת לנטען בפי כולן. די כהרגלי, הייתי בדעת יחיד. ו... שתקתי...! אחרי שחשבתי על כך הרבה מעבר למשך הדיון עצמו, המסקנה היחידה שהגעתי אליה, היא שפשוט לא ראיתי טעם בלהעיר משהו שונה. לא הרגשתי כי מי מהמשתתפות מתלבטת לגבי קול ליבה, מה שבדרך כלל דוחף את הקול שלי החוצה, כמה שקט שלא יהיה...

מה זה אומר עלי? שגדלתי? שהתבגרתי? שהחכמתי? או שוויתרתי?

קולות חדשים נשמעים בתוכי לאחרונה.

עדיין לא יכולה להגדיר אותם במדויק. קולות של שלווה, של בטחון מסוים במה שאני, במה שאנחנו, קולות של בגרות. בפעם הראשונה אני מתחילה להרגיש פערים ביני לבין אלה הצעירות ממני, במיוחד אם מדובר באמהות. פעם לא האמנתי כי לגיל יש משמעות. היום אני שומעת את עצמי יותר ויותר מרגישה כי המקומות שאנחנו נמצאים בהם הם שונים, מרוחקים, אחרים.

ויותר ויותר נדמה לי כי חוטאים אנחנו בלא לנצל הזדמנות פז וללמוד להתרכז במהות מילדינו. בכמה היא פשוטה ונצחית. בימים גועשים, לקראת החלטות די גורליות, אני מופתעת לגלות עד כמה סדרי עדיפויות שלי שונים בפועל ממה שהייתי מאמינה שיהיו. עד כמה מה שחשוב לי הוא כאן, פועם וחי, ללא קשר למקום, למועד, לסביבה. והוא הווה. כל מה שנותר הוא להתרכז בו ולהחזיק בשתי הידיים, ואפילו יותר מזה - בכל הגוף. ואז המעוף הופך להיות רחב יותר, התעוזה משתלטת, ההגיון משתלב עם הלב...