יום שני, 22 בנובמבר 2010

לבננו: על התנסויות, על אלימות, ועל אי התערבות

"אבא.. פפר לי"...
"מה לספר לך מתוקי?"
"מה שסיפרת לאמא... פפר לי שהוצאת את האף שלך"...

בקשה זו הגיעה בהמשך לדברי אביך שסיפר לי בהיסח דעת שעבד קשה מאוד באותו היום ולא הוציא את האף שלו החוצה.

אני לא חושבת שיש הורה לילדים בני שנתיים וחצי - ארבע שלא קרה לו דבר דומה. אני לא חושבת שעוברת יממה מבלי שעולה חיוך על פנינו בתגובה לרשמיך היוצאים מפיך, מהם מקבלים אנחנו מושג מעורפל להשקפת העולם הצומחת בתוכך. קשה להתעלם מהעובדה כי ילדים סופגים לתוכם בשקיקה את כל אשר מתרחש בסביבתם (המוח הקולט (absorbent mind). פעם אחרי פעם אני מדגישה את התפקיד המכריע שבסביבה בה גדלים ילדינו, של כל מה שסובב אותם ללא יוצאי דופן. ועדיין, אני מרגישה כי רובנו מפספסים את העיקר. ומפספסים בגדול.

אנחנו, או אנחנו, הרי יש לנו תפקיד כל כך מכריע בהתפתחות ילדינו (או נכדינו). מדוע אנחנו מקלים ראש בכך? מדוע החומר בלבל אותנו עד כדי כך כי לגמרי שכחנו על הנפש? מדוע הנחנו כי אנחנו בעלי כל התשובות? מדוע התפקיד הכה שברירי, אך פשוט ביסודו, שלנו הפך למעמסה? איך הפכנו יומרניים כל כך?

לעיתים אני חושבת שאולי אני מגזימה. אולי אני מחמירה איתנו. שוקלת יותר מדי את המילים שבפינו. מחפשת ביטויים בנרות. לעיתים אני מאחלת לעצמי להקל ראש יותר, לזרום, להשתחרר מכובד האחריות. אבל אז מגיעות הסיטואציות הבאות, שמרעידות אותי ברגע. מסעירות. לא מניחות. אז אני נזכרת מדוע בעיני ההחמרה עדיפה על הקלת ראש. גם עם מישהו קטן כל כך כמוך. ככל שנקדים, רק תרוויח מזה. המילים. כמה שבעלות הן תפקיד מכריע.

אתה אוהב להתנסות. לעיתים נדמה לי כאילו בחוכמתך עתיקת יומין אתה מרבה לעשות ניסויים אנטרופולוגיים, והנבחנים בו הם דווקא אלה שחושבים שהם הבוחנים הכי טובים. אחד הניסויים האחרונים שלך עד לאחרונה היה להתגלש ובמגלשה ולעצור בתחתיתה. ולא לזוז משם. לבחון מה יעשו הילדים האחרים. ומכיוון שלכל ילד במגרש המשחקים צמוד מבוגר, הניסוי הפך להיות הלכה למעשה תגובת המבוגרים, והיא לא אכזבה בהגעתה.

בחודשים האחרונים, אנחנו לאט לאט מרפים מהתערבות בהתנהגותך עם ילדים או עם מבוגרים אחרים. אלא אם הדבר כרוך בסכנה כלשהי לגוף (למשל, מיידה אבנים לכיוון ילד אחר). אנחנו מרגישים כי אתה בשל עתה להתנסות בכישורים שרכשת ובהשלכות תגובותיך. כשאני איתך, אני מנסה לשמור מרחק ממך, כדי שגם המבוגרים האחרים לא יפנו אלי, אלא ינסו להתמודד איתך. גם כשקוראים לי, אתה או אחרים, אני מנסה להתערב רק כמתווכת (למשל, להגיד לילד אחר מה אתה מבקש ממנו, ולך להעביר את מה שהילד מבקש ממך). אני עדיין מועדת מדי פעם וכן מזכירה לך מה יכולה להיות התנהגות ראויה במקרה זה, אך אני משתפרת. ואם צריך להעיר לך משהו, אני משתדלת לעשות זאת מאוחר יותר, בשיחה בינינו, ובתיאור כמה שיותר קצר וקולע.

כך עשיתי גם במקרה הזה. ישבתי בצד ודיברתי עם ויקה. אתה התגלשת במגלשה, בה התגלש גם ילד קטן ממך בשנה וחצי בערך, בליווי צמוד של סבתא פעילה. לפתע הסבתא ניגשה אלי: "את יכולה בבקשה להזיז את הבן שלך?". "להזיז אותו?". "הוא מפריע לנכד שלי להתגלש". הסתובבתי וראיתי אותך שוכב בתחתית המגלשה. "אני יכולה לגשת אליו ולבקש ממנו לזוז. זה המקסימום שאני יכולה לעשות. ההחלטה היא שלו". "מה זאת אומרת??? את לא יכולה להגיד לו פשוט לעשות את זה?". התעלמתי. ניגשתי אליך. הסברתי לך שהילד רוצה להתגלש ומבקש כי תזוז. ענית לי במלוא הרצינות: "אני נח". שאלתי אותך אם אתה יכול אולי לנוח במקום אחר במגרש, על מה שענית לי שלא נוח לך לנוח במקומות אחרים. בספסל יש חורים, ולא נוח לשכב עליו. ויתר המקומות לא ישרים. ההגיון היה איתך. הסבתא לחצה: "את חייבת פשוט להגיד לו. הוא חייב לציית". ואני טיפל'ה נכנעתי ללחץ שלה, על מה שאחר כך כעסתי מאוד. ניסיתי להגיד לך שזה יהיה מנומס מצדך לאפשר גם לילד להתגלש. לא הסכמת. הסבתא פתחה בשיח איתי על כך כי היא יעצת חינוכית בתיכון כלשהו, וכי אני אצטער ואזכר בה כשתגיע לגיל ההתבגרות ותעשה ככל העולה על רוחך ועוד ועוד ועוד. ואני, שוב הצטערתי על כך אחר כך, ניסיתי להסביר לה כי כל אחד מאיתנו הוא בעל רצון אישי שלו, ועלינו לכבד את רצונות אחרים, גם אם הם קטנים מאיתנו, גם אם איננו מסכימים איתם. ואז הגיע משפט המפתח. הסבתא פנתה לנכדה ובמקום להציע לו לשחק במתקן אחר, למשל, הוסיפה: "טוב. תשמע. אולי פשוט תתגלש. תפגע בילד. יכאב לו. ואז הוא ילמד שהוא היה צריך לזוז".

לא האמנתי למשמע אוזניי!!!

לצערי, כבר שמעתי פניה דומה מאמא לילד בן עשר בערך, מספר ימים קודם לכן. שוב, במגרש המשחקים. השיעורים הכי טובים שלי, מסתבר, מתרחשים במגרשי משחקים.

כאילו ברק פגע בי. כל כך הרבה תמונות עברו לנגד עיני. החיילים במחסומים. נהגים עוקפים במהירות מופרזת. תגרות על כלום במועדונים. בני נוער רוצחים על קללה. אף אחד לא קם להציע מושב לאמא בהריון עם ילד קטן, ברכבת עמוסה עד כדי אפס מקום. חוסר סלבנות כתכונה לאומית. אלימות. אלימות כפתרון. אלימות כדרך חיים. ואיפה מקורה? בסבתא מתורבתת, בעלת השכלה גבוהה, אני מניחה, לבושה לפי קריאת האופנה האחרונה, המנחה את נכדה הסומך עליה כי תציע לו את הדרך הראויה להתגבר על הקושי הניצב מולו. ובפועל, היא מובילה אותו בבטחה לתהום.

למזלנו, הילד הקטן לא התגלש עליך. הילד היותר גדול מלפני כמה ימים, אכן עשה כן. הוא אף שמח להצעת אמו, ואף תיבל אותה ב"ילד מעצבן". על מה שכמובן, לא קיבל כל תגובה מצד אמו.

ואני שוב נוכחתי לדעת עד כמה אני מאמינה בדרך שלנו. עד כמה לי חשובה כל מילה שיוצאת מפי ומגיעה לאוזניך. עד כמה ההתעקשות גם עם אביך משתלמת. תחושת הבטן שלך היא כי תנהג כפי שאנחנו נוהגים איתך. אכן, תצא להתנסות במי העולם הגועשים, אך הבסיס יוקנה בבית. על ידינו. וזו אכן אחריות ענקית...

15 תגובות:

אבי ואיריס אמר/ה...

הי מירי,

התלבטתי מאוד אם להגיב או לא. יש נושאים רבים בהם אנחנו מסכימות, ונושאים בהם לא. וזה בסדר. לא חייבים להסכים עם הכל.
בדרך כלל אני מעדיפה לא להסכים בשקט. הפעם חשוב לי כן להביע את הצד השני.

אני מאוד מכבדת את הדרך שלך, אבל לא פחות חשוב, שאת תכבדי אחרים. בדוגמא שנתת, לדעתי ההתנהגות של בנך, שנשאר על המגלשה, הינה אלימות, לא פחות משל ילד שיבחר להתגלש עליו. זהו לא רכוש פרטי שלו, ופעולה של להישאר בתחתית המגלשה, הינה כמו שביתה איטלקית. כמה שחשוב לכבד רצונו של כל אדם, ולא משנה מה גילו, חשוב לא פחות לדעת להתחשב באחרים, גם אם זה במחיר נוחות שלך. חשוב לדעתי מגיל צעיר לדעת שהעולם לא סובב סביבך, ועם כל הכבוד לרצונות, מותר לשמוע לפעמים לא.

מכיוון שאני כבר מכירה אותך, ברור לי שנמשיך לא להסכים בנושא, וזה בסדר. אין כאן שום נסיון שכנוע (הרי גם אם יהיה הוא לא יצלח :-) ), אבל הרגשתי צורך להגיד את הדברים הפעם.

מסכימה איתי לא להסכים? ;-)

אורי אמר/ה...

מירי
קודם כל אני חייבת לציין שהתובנה שלך לגבי התגובה של הסבתא נכונה. אין ספק שאלימות זאת לא הדרך, ואני ממש לא מאמינה שקיבלת שתי תגובות כאלה בגן המשחקים... זה עצוב וזה מכעיס. אכן הילדים לומדים מאיתנו, ופתרון שאני הייתי חושבת עליו זה פשוט ללכת למתקן אחר.

אני חיבת לציין שגם בנושא שבו התחלת חשתי הזדהות, איך הילדים שומעים אותנו ולא מבינים מה אנחנו אומרים ומפרשים את זה לכיוונם. באותן שאלות קטנות שלהם פתאום מבינים עד כמה הם לא הבינו את מה שנאמר, וכמה צריך לנסות לדבר איתם בשפתם ובצורה ברורה ומובנת.

אבל בנוגע לכך שלא הזזת את בנך מהמגלשה, אני מסכימה עם איריס.
אבל לא עם כל מה שנאמר
איריס, אני לא מסכימה עם המשפט- "חשוב לדעת מגיל צעיר שהעולם לא סובבך סביבך"
פשוט כי מגיל צעיר אין לילד שום תפיסה אחרת חוץ מזו - שהעולם סובב סביבו. ילד עד גיל 6 בערך הוא ילד אגוצנטרי, שבאופן טבעי מרוכז בעצמו. ככל שניתן לו להיות יותר מרוכז בעצמו בשלב הזה, כך הוא יהיה פחות אגואיסט בשלב הבא. וההבדל בין אגוצנטרי-
העולם סובב סביבו אבל בלי מודעות לאחר ולפגיעה באחר,
לאגואיסט-
העולם סובב סביבך תוך פגיעה מכוונת באחר.
הוא פשוט המודעות של הילד. לנסות "לדחוף" לילד מודעות לפני שהוא בשל אליה זה לא בהכרח נכון. ואם זאת....
אנחנו לא חיים בבועה. צריך לנסות לכבד את הילד כמה שיותר, אבל כשהוא פוגע באחר (כמו להישאר בקצה המגלשה), ונראה כי הילד מולו לא מצליח להתמודד עם זה (כשאחת הבעיות היא לרוב שמהר מידי נכנס גורם מבוגר מתווך). כן צריך לבוא ולעזור, כיוון שמגרש משחקים הוא ציבורי, ואתם בחרתם לבוא למגרש ציבורי, חזקה עליכם לאפשר לאחר להשתמש גם במתקנים. אם בנך נשאר שם יותר מכמה דקות, זאת פגיעה בשאר הילדים ואת כן צריכה להיות גורם מתווך. מגרש משחקים הוא לא הסביבה הבטוחה של הבית. להשאיר אותו שם לבד, ולתת לו את ההרגשה שזאת בחירה שלו זה גם לא פאייר כלפיו, זה יותר כוח משהוא מסוגל לשאת על כתפיו. במקום כזה כן נדרשת התערבות.

כל נושא התיווך בין ילדים הוא נושא מסובך, והוא עולה הרבה מאוד כשיש אחים. כמה אני מתערבת בדילמות שלהם, בויכוחים שלהם. כמה אני נותנת להם להתמודד לבד. בפוסטים קודמים רשמת שאת מנסה לאפשר להם אפילו כמה רגעים קטנים לבדם, ואם זאת את מודעת לכך שאת חייבת להיות שם ולהשגיח.

תודה לך על שגרמת לי לשבת ולחשוב על כל הנושא

My Child's Diary אמר/ה...

איריס היקרה, שוב ושוב אני מזמינה אותך תמיד להגיב, גם אם את חושבת את ההיפך הגמור ממני. מסכימה מאוד לא להסכים! הרי אחרת לא הייתי מזמינה תגובות. הרי אחרת לא הייתי מפרסמת כאן את דברי, אלא שומרת אותם בדלתות סגורות. כך שבבקשה תמיד תגיבי. אני יודעת רק כמה אני לא יודעת - זו לא סיסמא, אלא משהו שאני מאוד מאמינה בו. מכל תגובה אני לומדת משהו, גם אם המשהו הזה הוא אימות ואשרור של משהו שאני ממשיכה להאמין בו. ולגופו של דבר, אני מגיבה בפוסט נפרד.
נ.ב. איל לא מספיק לחזור לאבי. בבקשה תמסרי לו שירגיש חופשי לפנות אליו.
וגם, ראית את הלינק של אורי בפוסט של מנשא? מה את אומרת? וגם מה אומרת חברתך המומחית במנשאים לגבי זה?

My Child's Diary אמר/ה...

אורי המתוקה, המון תודה גם לך על כי את עוצרת להגיב וגורמת לי בכך שוב לתהות לגבי דרכי. מסכימה לכל מה שכתבת לגבי השלב ההתפתחותי של ילד עד גיל 6. לגופו של דבר, מגביבה בפוסט נפרד...

melissa joanne אמר/ה...

This is such an interesting and unfortunate experience! I can't believe the way the grandmother responded - it's very sad! I, like you, feel it is important to respect the will, and the body, of the child and not to forcibly move them anywhere unless they are an (or in) immediate danger. One of the most valuable lessons I think I have learned from standing back and observing is that our idea of what is fair and just differs remarkably from what children find to be fair. What we think is the right thing to do really does not matter if it makes absolutely no sense to those involved. I have found great value in allowing children to work things like this out themselves (though none of them were ever my child, of course, but rather children in my classroom, so perhaps I will feel differently when Annabelle gets older?). Why grandmothers and mothers feel that they need to come in and solve all of their children's problems for them is something I just don't understand. Why did the grandmother not encourage her grandson to talk to your son and ask him himself to kindly move? I would be angry, too, if she came to me asking me to "move" a child as though he or she were my possession. I am just ranting now ... I will stop! :)

My Child's Diary אמר/ה...

Thank you so much Melissa for taking time to reply. It is so enlightening to hear your thoughts. Mostly, I act in the course of my inner world. not based on the experience. I wish I will have a chance one day to work in the real Montessori classroom. Please feel free to rant anytime..:)

Noa's parents אמר/ה...

היי.

קודם כל, תודה על כל השיתוף המופלא בדרככם- נהדר לקרוא, לחשוב, להרגיש, להחכים בזכות התכנים שאתם מעלים.

ו-צער. אנחנו חיים בארה"ב כרגע. נהנים מהבועה, מהריחוק וחווים ברמה יומיומית את היעדר האלימות הפיזית והקונספטואלית. גם אנחנו חשים את הקשר בין הכיבוש, בראש ובראשונה, לתוקפנות שאופפת כל פן בחיי ישראלי וישראלית.

לגבי המגלשה? בהחלט גרמת לי לשקול את צעדיי בסיטואציות דומות. בתי הגדולה כבר כמעט בת 4 ואני בעבודה עצמית מתמדת להתערב במעשיה כמה שפחות. יחד עם זאת, אני מנסה לוודא שהיא מבינה איך פעולותיה יגרמו לאחר להרגיש, ושתשקול אם היא רוצה לגרום לתחושות האלה.

Noa's parents אמר/ה...

שלום.

קודם כל, תודה רבה על השיתוף בדרככם הייחודית, המופלאה ומעוררת ההשראה.

אני מתחברת מאוד לקישור שעשית בין האלימות הנוטפת מהכיבוש לכל אספקט בחיינו בישראל. אנחנו חיים כרגע בארה"ב ובכל ביקור (בתנו הגדולה כבר כמעט בת 4) מבהירים לנו ש"היא תצטרך להתחספס, תצטרך ללמוד איך לשרוד בארץ". אנחנו מצרים מאוד על העובדה שזו התפיסה הרווחת. ברור לנו שבמידה מסוימת, זה נכון.

לגבי סוגיית המגלשה, אני הייתי מוסיפה רק רכיב אחד למשוואה (קרוב לוודאי שבשיחה בבית, ולא אל מול פני הסבתא הצדקנית והשתלטנית); לנסות לגרום לבתי לחשוב ולהרגיש מה חש הילד שרצה להתגלש ודרכו נחסמה, כדי שהיא תיקח זאת בחשבון טרם היא מחליטה אם לזוז או להישאר במקומה.

Noa's parents אמר/ה...

שלום.

קודם כל, תודה רבה על השיתוף בדרככם הייחודית, המופלאה ומעוררת ההשראה.

אני מתחברת מאוד לקישור שעשית בין האלימות הנוטפת מהכיבוש לכל אספקט בחיינו בישראל. אנחנו חיים כרגע בארה"ב ובכל ביקור (בתנו הגדולה כבר כמעט בת 4) מבהירים לנו ש"היא תצטרך להתחספס, תצטרך ללמוד איך לשרוד בארץ". אנחנו מצרים מאוד על העובדה שזו התפיסה הרווחת. ברור לנו שבמידה מסוימת, זה נכון.

לגבי סוגיית המגלשה, אני הייתי מוסיפה רק רכיב אחד למשוואה (קרוב לוודאי שבשיחה בבית, ולא אל מול פני הסבתא הצדקנית והשתלטנית); לנסות לגרום לבתי לחשוב ולהרגיש מה חש הילד שרצה להתגלש ודרכו נחסמה, כדי שהיא תיקח זאת בחשבון טרם היא מחליטה אם לזוז או להישאר במקומה.

Noa's parents אמר/ה...

שלום.

קודם כל, תודה רבה על השיתוף בדרככם הייחודית, המופלאה ומעוררת ההשראה.

אני מתחברת מאוד לקישור שעשית בין האלימות הנוטפת מהכיבוש לכל אספקט בחיינו בישראל. אנחנו חיים כרגע בארה"ב ובכל ביקור (בתנו הגדולה כבר כמעט בת 4) מבהירים לנו ש"היא תצטרך להתחספס, תצטרך ללמוד איך לשרוד בארץ". אנחנו מצרים מאוד על העובדה שזו התפיסה הרווחת. ברור לנו שבמידה מסוימת, זה נכון.

לגבי סוגיית המגלשה, אני הייתי מוסיפה רק רכיב אחד למשוואה (קרוב לוודאי שבשיחה בבית, ולא אל מול פני הסבתא הצדקנית והשתלטנית); לנסות לגרום לבתי לחשוב ולהרגיש מה חש הילד שרצה להתגלש ודרכו נחסמה, כדי שהיא תיקח זאת בחשבון טרם היא מחליטה אם לזוז או להישאר במקומה.

Noa's parents אמר/ה...

שלום.

קודם כל, תודה רבה על השיתוף בדרככם הייחודית, המופלאה ומעוררת ההשראה.

אני מתחברת מאוד לקישור שעשית בין האלימות הנוטפת מהכיבוש לכל אספקט בחיינו בישראל. אנחנו חיים כרגע בארה"ב ובכל ביקור (בתנו הגדולה כבר כמעט בת 4) מבהירים לנו ש"היא תצטרך להתחספס, תצטרך ללמוד איך לשרוד בארץ". אנחנו מצרים מאוד על העובדה שזו התפיסה הרווחת. ברור לנו שבמידה מסוימת, זה נכון.

לגבי סוגיית המגלשה, אני הייתי מוסיפה רק רכיב אחד למשוואה (קרוב לוודאי שבשיחה בבית, ולא אל מול פני הסבתא הצדקנית והשתלטנית); לנסות לגרום לבתי לחשוב ולהרגיש מה חש הילד שרצה להתגלש ודרכו נחסמה, כדי שהיא תיקח זאת בחשבון טרם היא מחליטה אם לזוז או להישאר במקומה.

Noa's parents אמר/ה...

שלום.

קודם כל, תודה רבה על השיתוף בדרככם הייחודית, המופלאה ומעוררת ההשראה.

אני מתחברת מאוד לקישור שעשית בין האלימות הנוטפת מהכיבוש לכל אספקט בחיינו בישראל. אנחנו חיים כרגע בארה"ב ובכל ביקור (בתנו הגדולה כבר כמעט בת 4) מבהירים לנו ש"היא תצטרך להתחספס, תצטרך ללמוד איך לשרוד בארץ". אנחנו מצרים מאוד על העובדה שזו התפיסה הרווחת. ברור לנו שבמידה מסוימת, זה נכון.

לגבי סוגיית המגלשה, אני הייתי מוסיפה רק רכיב אחד למשוואה (קרוב לוודאי שבשיחה בבית, ולא אל מול פני הסבתא הצדקנית והשתלטנית); לנסות לגרום לבתי לחשוב ולהרגיש מה חש הילד שרצה להתגלש ודרכו נחסמה, כדי שהיא תיקח זאת בחשבון טרם היא מחליטה אם לזוז או להישאר במקומה.

My Child's Diary אמר/ה...

שלום אמא של נועה ושירה!
שמחה שבאת לבקר.
חס ושלום - שלא תעיז להתחספס.
ולגבי הערה שלך, תאורטית, מסכימה מאוד. רק שאני מאמינה שהילדים הרבה יותר חכמים ממה שאנחנו מרשים להם להיות. ואני די בטוחה שהיא תעשה מסקנות אלה גם בעצמה. למרות שיש סיכוי ולעיתים אני מועדת ומעירה משהו כז - כמובן, בשיחה בארבע עיניים. אבל אז אני נזכרת כמה חשוב להמנע מלהרצות. בניגוד למה שקל להאמין בו, ילדים אינם לומדים באמת מהרצאות אלא מהתנסויות בפועל. זה גם הרבה יותר הגיוני...

אנונימי אמר/ה...

אני מסכימה עם איריס, בנך הראה סוג של אלימות כשהוא פוגע במרחב הציבורי שלנו, וממה שכבר קראתי בבלוג הוא עושה את זה גם כלפי אחותו(איפשהו אחורה בבלוג שהוא מפריע לאחותו בשינה) אולי שווה ללמדו (בדרכך הסובלנית) שהמרחב שלו מקודש כל עוד הוא לא פוגע במרחב של אחרים.
הפתיע אותי כמה האסוציאציות שלנו דומות, איך שקראתי את הפוסט ישר חשבתי על כיבוש ועל מתנחלים זה מאד הזכיר תפיסה בכוח של שטח ופגיעה באחרים בשם איזשהי תפיסה מעוותת של צדק היסטורי(ובמילותיך "הצדק עימו" אם הוא רוצה לנוח וזה המקום הנוח לו (וזה כבר במילותי) בעוד האסוציאציות שלך למילותיה של הסבתא הייתה חיילים במחסומים
שירה

My Child's Diary אמר/ה...

אלימות מהי? זו השאלה. חשבתי על זה. למעשה, כמעט כל מעשה יומיומי שלנו הקשור גם במישהו אחר אפשר לראות כהפעלת אלימות כלפיו. הבן שלי התעורר בבוקר מהבכי של אחותו. האם היא אלימה כלפיו? אני מנעתי ממנו לאכול ביסקוויט רגע לפני ארוחת צהרים. הייתי אלימה כלפיו? בן הזוג שלי חזר אתמול מאוחר בלילה מהיציאה עם חבר, למרות שידע, שאני, מבחירתי, אף פעם לא נרדמת כשהוא לא בבית. האם הוא נהג באלימות כלפי במרחב המשפחתי שלנו? התקשרו אלי אנשי שיווק של חברה כלשהי והתעקשו לדבר איתי למרות חוסר הרצון שלי, מה שגרם לי בסופו של דבר לנתק את הטלפון להם בפרצוף. האם הייתי אלימה כלפיהם? או שנהגתי בהגנה עצמית? לפני כמה ימים ספרתי 15 מכוניות שלא עצרו לי במעבר חציה, למרות שעמדתי שם עם שני ילדים קטנים. האם הם היו אלימים כלפי? אני מהמרת שאותם אולי פינו מהמגלשות כשהם היו ילדים. הייתי בתור לרופא נשים שלי כשבעלי עם תינוקת ועם הבן שלנו ממתינים מחוץ למרפאה. והבת שלנו לא מאוד רגועה. לפתע מגיעה מישהי שטוענת שהיא בתור לפני ומתעקשת להכנס לרופא לפני. האם היא אלימה כלפי?
הכל הוא עניין של פרשנות. את לבטח תסכימי שיש מי שבהחלט לא רואה את מה שקורה במחסומים כהפעלת אלימות.
בעיני זה לא מה שחשוב. זו רק המסגרת. לי משנה התמונה. התחשבות לא מלמדים ולא מסבירים, אלא רק אולי מדגימים. כך גם עם סבלנות. אי אפשר ללמד דברים מסוימים אלא רק לקוות שכשזה לא משהו בודד אלא חלק קטן מהגישה כולה, מי שחלק ממנה יכול להפנים דברים מסוימים ולנהוג לפיהם.
וגם, לי חשוב באותה המידה ללמד את הילדים שלי שלא משנה באיזה צד של המתרס הם נמצאים, הם תמיד יכולים לבחור לצאת מהסיטואציה, מבלי בכלל להתחיל לעשות את החישובים של מי צודק ומי לא. מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. בכל זאת, זו דעתי. וכבר כתבתי, שדברים אחרים שהכרתי לא בהכרח פועלים. לי יש סיכוי לנסות משהו אחר. ואולי גם לטעות. אבל אני חייבת לעצמי ונראה לי גם להם את הסיכוי הקטן שזה יצליח.

Related Posts with Thumbnails