אחת המתנות הכי נדיבות שההורה בעיני יכול לתת לילדו הוא לכבד את רצונו. בין אם הוא מסכים לכך או לא. כמובן הכוונה להבעת רצון בריאה ולגיטימית.
הרבה פעמים כשאני נשאלת על הגישה המונטסורית, ומנסה לסביר אותה בכמה מילים (מבחינתי עדיף מלא לנסות בכלל:), אחד התיאורים הראשונים שאני שומעת את עצמי מתארת הוא "לכבד את הילד" באותה נשימה עם "להסתכל עליו בגובה העיניים". התגובה המיידית שאני מקבלת היא הנהון נמרץ בראש ועיניים מבינות. "האמנם?", אני שומעת את ליבי לוחש. האמנם ההורים באמת מבינים במה כרוך הדבר???
מה שקרה אתמול, למשל, שוב חידד את הרגישות שלי לכך.
בביקורנו במגרש המשחקים בבוקר, פתחת בפיקניק אופייני. הפעם אכלת ביסקוויטים. ילד אחד בן כחמש, ניגש אליך לבקש ביסקוויט אחד. לא נהנית. כשאני התערבי בעדינות וביקשתי ממך אם תרצה לכבד את הילד, הסתכלת עליו במבט חושב. אחרי הרהור קצר ענית: "לא, מאמה". הילד לא הרפה. הוא ביקש מאמא שלו, ממני, ממך, כמה וכמה פעמים. לא הסכים לשום דבר שהוצע לו כחלופה. ברגעים מסוימים אך היו לא דמעות בעיניים. האינצינדנט נמשך דקות ארוכות. אתה, שבדרך כלל מוכן ומזומן לכבד את הסובבים אותך בכל מאכליך, הפעם עמדת בעדינות אך בנחישות על שלך. לא לקחת את הקופסא אליך. לא ניסית לגונן על הביסקוויט. לא ציינת שזה שלך. פשוט לאט לאט המשכת לאכול את הביסקוויט. אני מדי פעם (בדיעבד, לטעמי, יותר מדי פעמים) שאלתי אותך שוב לרצונך. גם אמא של הילד ניסתה. ללא הצלחה.
למזלי, אמו של הילד שיתפה פעולה באופן מושלם. לא היא ולא אני לא גרמנו לך ולו לרגע להרגיש מתבייש, נבוך או אשם מהחלטתך. הרי היא לגיטימית. גם אם לא מובנת לגמרי לנו, היא מתקבלת בברכה. שוב, אולי אפילו קצת הגזמתי בכמות הפעמים שפניתי אליך. כנראה, המוסכמות החברתיות של השיתוף המעושה עוד לא ממש הרפו את החזקתן ממני.
אני ממשיכה ללמוד. ורק מקווה שיהיו כמה שיותר אמהות כמו זו של הילד שפגשנו...
2 תגובות:
זה אחד מאותם פוסטים בהם אני אומרת- הלואי והייתה לי היכולת הזאת.
משהו שנשמע כ"כ אלמנטרי ופשוט- לכבד את רצון הילד. ואם זאת אני מוצאת עצמי פעמים רבות לא עושה זאת. פוסטים כאלה עוזרים לי לנסות להיות מודעת יותר לעניין
ועכשיו לשאלה-
ברור לי כי אני והילד אינינו שווים.
אך איפה עובר הגבול בין - לכבד את רצונו לבין- שהוא יכבד את רצוני.
אני אשתמש בדוגמא של הבסקוויט אם כי היא לא מוצלחת. נניח שרצוני הוא לכבד בסקוויט לחבר, מדוע לא לכבד את רצוני?
טוב, זה יצא לא כל כך מוצלח ודי ילדותי מבחינתי בדוגא הזאת, אבל אני מקווה שהשאלה הכללית הובנה
ושוב תודה, אורי היקרה!
לגבי השאלה שלך - קצת קשה לי לענות באופן מופשט מדי בגלל החשש לחוסר הבנה. אנסה בכל זאת. אני חושבת שבגדול הגבול שלי עובר בהשוואה של המצב לזה שהיה קורה בין שני מבוגרים. כלומר, כל עוד לא מדובר במשהו בטיחותי. אז התמונה ברורה יותר, והרבה יותר קל לחשוב על פתרונות יצירתיים. למשל, בדוגמא שנתת של הביסקוויט לצורך הדיון, תחשבי שהביסקוויט היה בידי בן זוגך, ואת רצית שוהא יכבד את החבר. האם היית לוקחת את הביסקוויט ממנו למרות ההתנגדות שלו? אני מניחה שהיית מנסה לשכנע את בן זוגך מדוע חשוב לכבד את החבר (או אם תרצי, לכבד את רצונך). אך יש לי תחושה שלא ממש היית מתעכבת על כך, כי היית סומכת על שיקול דעתו, ועל כך שאם לא בא לו כרגע לכבר מישהו, כנראה יש סיבה לכך. ואין זה אומר שבעוד רגע הוא לא יכבד אותו, או שהוא יהפוך להיות סוציומטי ואנטיפט. אותה התייחסות, לדעתי, לגבי הילד, רק שהפתרונות יהיו הרבה יותר יצירתיים. בדוגמא זו, למשל, שהיא ממש ממש לא טפשית, אני בדרך כלל אומרת: "אולי יותר מאוחר, תשנה את דעתך (ותרצה לכבד את הילד)". באופן מפתיע ברוב רובם של המקרים, אחרי כמה דקות, זה בדיוק מה שמתרחש. ההסבר שלי - כי ניתן לו החופש להחליט. מאידך, כשיש מקרים שהוא לא מעוניין, כמו זה שסיפרתי עליו, אני יודעת שכנראה שיש לכך סיבה, גם אם היא לא ברורה לי.
דוגמא נוספת שרצה לי בראש, היא כשצריך לעשות משהו, והוא לא מעוניין. והרי חייבים. לא דווקא מסיבות בטיחותיות. אלא כי צריך. למשל, אנחנו צריכים לחזור הביתה, והוא רוצה עוד לטייל. כאן מדובר במו"מ, כשעדיין ההחלטה האחרונה, או יותר נכון, הכיוון הכללי של מו"מ הוא בידי. אז אני אתן התראה קצרה לפני, כזו שגם הוא יחוש בה, וגם אני אעמוד מאחוריה. נגיד כמה דקות לפני. ואני אתן לו אולי עוד כמה פעמים לעשות את מה שהוא היה עסוק בו עד עתה - נגיד עוד פעמיים לגלוש במגלשה. אם אני רואה שהשאלה תוביל לאנשהו, אולי גם אשאל אותו מה הוא רוצה לעשות לפני שהולכים הביתה. אציע לו להחליט באיזה דרך ללכת הביתה - במקרה שלנו רלוונטי מאוד, כי יש כמה דרכים לחזור הביתה. אסיח את דעתו בסיפור של מה יהיה אחרי שנלך הביתה. שאם ירצה, נגיד, אחרי שנת הצהרים, נוכל שוב ללכת לטייל. בקיצור הרבה חופש בדרך לפתרון סופי שהוא ברור - הולכים הביתה. וגם אעמוד מאחורי זה. גם אם אצטרך טיפל'ה להפעיל עליו "כוח" כדי להתחיל בצעידה לכיוון הביתה. כך הם לומדים. אחרי פעם, פעמיים, שלוש, הוא ידע כי הכיוון הכללי לא ישתנה, אך בדרך אליו יש לו הרבה כוח החלטה להכריע מה יקרה. במילים אחרות, כך בא לידי הביטוי, למשל, חופש בתוך גבולות.
אני מקווה שהצלחתי קצת להבהיר. אם לא - תמשיכי לשאול.
ואורי, אני מאוד מאוד אוהבת את השאלות שלך!
נשיקות!
הוסף רשומת תגובה