מכבדים את רצונך

אחת המתנות הכי נדיבות שההורה בעיני יכול לתת לילדו הוא לכבד את רצונו. בין אם הוא מסכים לכך או לא. כמובן הכוונה להבעת רצון בריאה ולגיטימית.

הרבה פעמים כשאני נשאלת על הגישה המונטסורית, ומנסה לסביר אותה בכמה מילים (מבחינתי עדיף מלא לנסות בכלל:), אחד התיאורים הראשונים שאני שומעת את עצמי מתארת הוא "לכבד את הילד" באותה נשימה עם "להסתכל עליו בגובה העיניים". התגובה המיידית שאני מקבלת היא הנהון נמרץ בראש ועיניים מבינות. "האמנם?", אני שומעת את ליבי לוחש. האמנם ההורים באמת מבינים במה כרוך הדבר???

מה שקרה אתמול, למשל, שוב חידד את הרגישות שלי לכך.

בביקורנו במגרש המשחקים בבוקר, פתחת בפיקניק אופייני. הפעם אכלת ביסקוויטים. ילד אחד בן כחמש, ניגש אליך לבקש ביסקוויט אחד. לא נהנית. כשאני התערבי בעדינות וביקשתי ממך אם תרצה לכבד את הילד, הסתכלת עליו במבט חושב. אחרי הרהור קצר ענית: "לא, מאמה". הילד לא הרפה. הוא ביקש מאמא שלו, ממני, ממך, כמה וכמה פעמים. לא הסכים לשום דבר שהוצע לו כחלופה. ברגעים מסוימים אך היו לא דמעות בעיניים. האינצינדנט נמשך דקות ארוכות. אתה, שבדרך כלל מוכן ומזומן לכבד את הסובבים אותך בכל מאכליך, הפעם עמדת בעדינות אך בנחישות על שלך. לא לקחת את הקופסא אליך. לא ניסית לגונן על הביסקוויט. לא ציינת שזה שלך. פשוט לאט לאט המשכת לאכול את הביסקוויט. אני מדי פעם (בדיעבד, לטעמי, יותר מדי פעמים) שאלתי אותך שוב לרצונך. גם אמא של הילד ניסתה. ללא הצלחה.

למזלי, אמו של הילד שיתפה פעולה באופן מושלם. לא היא ולא אני לא גרמנו לך ולו לרגע להרגיש מתבייש, נבוך או אשם מהחלטתך. הרי היא לגיטימית. גם אם לא מובנת לגמרי לנו, היא מתקבלת בברכה. שוב, אולי אפילו קצת הגזמתי בכמות הפעמים שפניתי אליך. כנראה, המוסכמות החברתיות של השיתוף המעושה עוד לא ממש הרפו את החזקתן ממני.

אני ממשיכה ללמוד. ורק מקווה שיהיו כמה שיותר אמהות כמו זו של הילד שפגשנו...