שישבת אומנים

לפני כמה זמן השתתפנו בשישבת אומנים. זו הייתה הפעם הראשונה שלנו. ויותר מדויק - של אבא שלך.

הוא לכאורה לא הראה סימני התרגשות רבים, אך הרי אנחנו מכירים אותו - דווקא זה הראה לנו עד כמה הוא מתרגש.

וכך למשך סוף שבוע אחד עברו כל הציורים לתערוכה שאבא בנה למטה. רגשותיי היו מעורבים. מחד רציתי מאוד שירכשו את אחד הציורים (כי זהו רצונו של אביך), מאידך רציתי עוד יותר שהם ישארו אצלנו. הבית היה נראה כל כך ריק בלעדיהם, שלא רציתי להתעכב להיות בו ולו רגע נוסף ללא הציורים. כאילו חלק מנשמתי הועתק לאנשהו.

אתה מאוד התרגשת. ביום שישי, כשזרם המבקרים היה חלש יותר, לקחת אותם אחד אחד והובלת בין הציורים בתערוכה. איך שראית את אחד המבקרים מגיע, רצת להוציא את המדבקות מהארון. והדבקת אותן על הקירות. הסיבה לכך נעוצה כנראה בעובדה כי מאוד התפלאת לראות את המדבקות שלך מודבקות ליד הציורים (אבא השתמש בהן לצורך המחירון). ביום שבת, כשבמשך שעות מסוימות היה אפילו עמוס מאוד, די התפזרת. לא ידעת על מי להתעכב. מרוב ההתרגשות קצת לא מצאת את עצמך.

אז הקונים לא הגיעו (וטוב שכך - שששש:), כנראה אנשים לא מבקרים בשישבת אומנים כדי להוציא סכומים כאלה. אך המבקרים היו רבים. גם אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל, וגם חברים רבים, וביניהם גם אלה הקרובים, שהפתיעו בביקורם וריגשו אותנו עד מאוד.

היה מעניין להקשיב לתגובות המבקרים. לרוב, אהבו יותר את הציורים הקודמים של אבא. אלה שבהם היה כלול מסר. לעומת אלה שאינם נושאים תכלית לכאורה, אך טומנים איכויות מקצועיות גבוהות יותר. בהתחלה די התבלבלתי מהזרם המפתיע הזה. כמעט נסחפתי אחריהם. אך כשההמולה חלפה, לא יכולתי שלא להקשיב למחשבות שחלפו בי. מה זה אומר בעצם עלינו? האם שוב זה כרוך בכך כי אנחנו מעוניינים יותר בגימיק מאשר בפשטות? מדוע הקונספט כל כך חשוב לנו (או במילים של אחת המבקרות: "הרי נופים אני יכולה למצוא בכל מקום - כאלה יש רבבות")? עד כדי כך שנתעלם מהאיכות? מדוע במקום להתרכז ביופי אבסולוטי, כזה שלא חלף מהעולם למרות הימצאותו כאן באלפיים השנים האחרונות לפחות, אנחנו מחפשים משהו רגעי, סוחף? מדוע כדי שיקשיבו לך כדאי שתהיה שונה? מדוע ה"מה" חשוב יותר מה"איך"? מדוע השגרה כל כך מלחיצה אותנו?

ואולי קצת הרחקתי לכת. הרי בסופו של דבר, מדובר רק בציורים.

ואולי עוד שתי הערות קטנות לסיום:

אחת המבקרות שביקרה סיכמה את התערוכה במשפט קצר: "אני מקבלת כאן תרפיה לנפש אחרי כל מה שראיתי עד שהגעתי לכאן" (יש לי תחושה כי אבא יחסיר פרט זה כשיספר לך על התערוכה...:)

למרות שמאוד מאוד התרגשתי ושמחתי לכל מי שהגיע, הייתי די מאושרת להתעורר למחרת בבוקר לשגרה המבורכת שלנו. ונראה לי שלא רק אני. אני בטוחה שהמולה ועומס כאלה הם מנת חלקם של הרבה אנשים ביומיום, אך אנחנו כנראה יותר מדי מוקירים את השקט שלנו. אנחנו אוהבים מאוד את כל הסובבים אותנו, אך מעדיפים בדרך כלל פגישות אינדיווידואליות, כאלה שבהן אתה זוכר את המשפט שאמרת בתחילת השיחה.

ולבסוף ממש - אני כל כך שמחה שאבא שלך מאמין בציור שלו (ובעצמו) מספיק כדי להקשיב ללחשי ליבו מבלי להתחשב בגלי האוקיינוס שברקע, גם אם הם רועשים מאוד. אני רק יכולה ללמוד ממנו....