את היא את!

את היא את!

מדהים כמה משמעות מופקת מרגע זה, בו אנחנו מתבשרים על זהות של מי שעומד להצטרף אלינו. ועדיין, אינני יכולה להגיד כי הייתה לנו העדפה כלשהי. ולא כי אני מנסה להיות מנומסת, אלא באמת כך היה.

בהריון עם אחיך, היה זה אבא שביקש לדעת את מינו. הוא הרגיש כי זה יעזור לו להתחבר יותר אליו כבר בהיריון. אני רציתי לשמור את ההפתעה לסוף, אך כיבדתי את בקשתו. הפעם, למודת נסיון שכמוני (לא באמת:), אני יודעת שצפויות לנו עוד כל כך הרבה הפתעות, שלעניין המין אין שום השפעה לכאן או לשם. הקסם קיים ורק ילך ויתגבר. בלי כל קשר.

אני שמתי לב כי בהריונות שלי אני כנראה כל כך מוטרדת מכל מה שרק יכול להשתבש (טפו טפו טפו), שכל מה שמעניין אותי הוא שהכל יהיה בסדר. שכולם יהיו בריאים ושלמים. והרי מה זה משנה בסופו של דבר אם זה בן או בת. במיוחד בילד שני. שגם אם מנסים להיות רציונליים במובן זה, והרי מראש זה נועד לכשלון, ובכל זאת, הרי ניתן אולי לנסות לסכם זאת בשני כיוונים אפשריים - אם יהיה זה בן, אחרי שיש כבר בן, יש סיכוי שהם יהיו קרובים יותר, ואם תהיה זו בת, הרי תמיד כייף שיהיה לה אח גדול. חה! עדיין נשמע מגוחך משהו.

כך שבאמת לא הייתה לנו העדפה. ועדיין, איכשהו, ולא בגלל תחושת בטן לכיוון זה או אחר, מתחילת ההריון דיברתי אליך בלשון נקבה. כל פעם שהרופא שלי היה מחייך, אם כבר החלטתי שאת בת, הייתי מסבירה לו שאין לי שום כיוון בעניין זה, ואני פשוט מתרגלת, אחרי שכבר כמה שנים אני מדברת בלשון זכר כל הזמן. מעניין שגם בהריון עם אחיך הגדול, למרות שגם אז לא הייתה לי תחושה כלשהי, ואפילו על אף העובדה שכולם שכנעו אותנו אז שזו בת, משום מה דיברתי אליו בלשון זכר.

אחרי בירורים מספר, החלטנו כי גם הפעם אנחנו נרחיק עד לירושלים לביצוע סקירות אצל ד"ר בולדס. כמו שעשינו עם אחיך. גם כי קיבלנו עליו המלצות חמות ממישהי שעל דעתה אני סומכת, גם כי הוא באמת היה נחמד מאוד ולא ניסה למכור לנו סרטים תלת מימדיים במחיר מוזל, וגם כי בפועל, באופן אבסורדי משהו, אפילו בהתחשב בשתי נסיעות לירושלים, עדיין הביקור אצלו יוצא יותר זול מאשר הסקירות אצל כל יודעי עניין המומלצים בצפון (הסקירה השניה אצלו עולה 600 ש"ח למבוטחי "כללית", לעומת 1200 ש"ח לכל הפחות בצפון). בדרך לירושלים היה בלתי נמנע כי אחשוב על הדרך שעשיתי כמעט באותה התקופה לפני שלוש שנים. נסעתי אז במבול. הפעם בדרך הלוך היה סגרירי, אך בירושלים ובדרך חזרה תפש אותנו מבול רציני. אז אבא שלכם (אני צריכה להתרגל לדיבור ברבים הכל כך נעים זה:) פגש אותי בירושלים, וכל הדרך קיוויתי כי לא ארדם על ההגה. הפעם אני נהגתי (אני תמיד נוהגת בנסיעות גם בלי קשר להריונות בגלל הבחילות שיש לי, ועכשיו על אחת וכמה), ומאחורי ישנו שני האבירים. אז כל הדרך ניסיתי להתנער מהתחושה הכל כך לא נעימה שהייתה מלווה אותי תמיד במקום העבודה הזוועתי בו עבדתי. הפעם הייתי אסירת תודה על כך כי ההריון איתך עובר בחברת מי שכל אדם האוהב את עצמו היה רוצה להמצא בה - אחיך. אז ברגע שנכנסנו לחדר ההמתנה הקטן, סובבתי את הגב ישירות כך שלא אצטרך להביט בפוסטר הענק עם מומיות של תינוקות על הקיר, ועד שנכנסנו לרופא, ניסיתי לשכוח את המראות שהצליחו להתגנב לעיני. הפעם, למרות שזכרתי להזהר, לא הייתי צריכה להתעלם מהפוסטר. לא כי הוא לא היה שם במלוא תפארתו, אלא כי הראיה שלי התדרדרה עד כדי כך כי למזלי, לא הצלחתי להבחין במה שהיה כלול בו. אז נשארנו בירושלים לסוף השבוע, וגם אז לא הספקנו לראות את כל החברים שרצינו. הפעם לא היה את מי לראות כל כך, כך שאחרי סיבוב הכרחי אצל רופאת השיניים, וביקור בחנות האומנות, נסענו הביתה.

מה שהיה משותף לשתי הסקירות הוא העובדה כי מרגע שנשכבתי על המיטה לא הפסקתי לבכות לרגע. על כל השאלות שהרופא הנחמד רצה לשתף אותי בהן, עניתי בחיוב, רק כדי שיתקדם כבר לסוף הבדיקה אז יכריז כי הכל בסדר. ולכן אפילו לא שמעתי אותו אומר שאת היא בת בהתחלה. יותר נכון, אחרי שהוא ווידא שאנחנו מעוניינים לחשוף את הסוד, הוא שאל: "אז מה מגיע אחרי הבן?" ואני רק שמעתי "בן". כששאלתי אותו אם זה בן, רק אז הוא ענה לי בחיוך שאת היא בת.

האמת שד"ר גאנם באולטרסאונד שעשה כשבוע לפני הסקירה אמר לנו כי למרות שלא ממש רצית להזיז את רגליך הקטנות בכיוונים המנוגדים, הוא כמעט בטוח שאת היא בת. כששאלנו אותו עד כמה הוא בטוח, הוא ענה: "90 אחוז". וזה היה הכינוי הראשון בו התברכת. החלטנו שלא נפיץ זאת ברבים, אך בינינו לבין עצמנו כל הזמן היינו צוחקים על עניין 90 האחוז. כך קראנו לך באותו השבוע. או שבכל פעם שהייתי שואלת את אבא משהו, או להיפך, התשובה הייתה מגיעה :"90 אחוז".

ואחיך... או אחיך.. ילד מדהים הוא. הוא, כמובן, שותף לכל הבדיקות. אך עד גבול מסויים. הוא יודע כי הולכים לבדוק למאמה את הבטן. וכל פעם מוודא מחדש: "O PA (עוד פעם)"? הוא גם יודע שכשנכנסים לרופא, אני צריכה להישכב על המיטה. מאחורי הווילון. הוא מוודא שאכן אני עושה כן, אך אז הוא לא מוכן להיות לידי, ולרוב בוחר לחכות בכסא שליד שולחן הרופא. עם אבא. כך שאבא בדרך כלל מוסר לך דרישות שלום מעבר לגב הרופא, מציץ על המוניטור.

כפי שאת יכולה להווכח מהתמונות, למרות כל התגובות שאני שומעת מסביב, בהחלט יש לי כבר בטן הנראית לעין (התמונות צולמו באמצע השבוע ה17). אני לעולם לא אבין את האנשים - בדרך כלל התגובות שאני מקבלת הן: "אה.. זה כי את רזה (ולכן לא ממש רואים את הבטן)". לכי תביני את ההגיון מאחורי זה. אני לא מנסה אפילו להסביר, כי אם זה היה נכון, אז דווקא בגלל שאני רזה, אולי הבטן הייתה צריכה ישירות להראות.

אני מרגישה עדיין את אותם הדברים. אצלי כנראה ההריון לא קשור בשלישים. אולי מבחינת ענייני המזון יש קצת יותר שיפור כרגע, והרגשת המלאות הדוחה בדרך כלל מופיעה במחצית היום השניה. מה שקצת יותר מפריע הוא כי כבר עכשיו הופיעו לי הכאבים בגב התחתון (או שזה באגן - אני אף פעם לא ממש מבינה את ההבדל בין השניים). אני לא רוצה להרחיב כרגע על כך בתקווה שאולי עדיין זה עוד יעבור. אני מנסה להיות אופטימית. בשבוע שעבר חזרתי לעשות יוגה אצל רחלי דסה. כל כך שמחתי על כך כי אבא שכנע אותי לעשות כן. מעבר לכך שאני מאוד אוהבת את רחלי, ומאוד סומכת עליה, אני גם מרגישה כי למרות שאני תמיד מנסה למצוא רגעים של רק שתינו במהלך היום, בזמן זה של תרגול יוגה, אנחנו באמת מוקדשות אחת לשניה. והרי זה כל כך חשוב. לא פחות חשוב מהזמן לבד שאני תמיד אצטרך למצוא לבלות עם אחיך. אבא הנבון כל כך שלכם ידע זאת.

זהו לבינתיים, ילדתנו הקסומה. אני אניח לך בינתיים להתרווח לך בניחותא ובחמימות במקום העוטף שלך. רק תדעי בבקשה כי אנחנו מחכים לך. ואוהבים אותך כל כך!...