יש אנשים שנקרים בדרכינו. לעיתים. אנשים שגורמים לנו להרגיש פשוט בבית. אנשים שבחברתם מעוניינים אנחנו כל הזמן. אנשים מרתקים, מסקרנים, זוהרים. אנשים שאני רוצה לדעת את כל אשר יודעים הם. אנשים שאני יכולה ללמוד מהם כל כך הרבה - על עצמי, בין היתר. אנשים שעצם המפגש איתם גורם לך להרגיש כי בורכת, גם אם לא יהיה לו המשך מעבר לכך. אנשים שבזכותם הרגשת הבדידות פוחתת לה, והתקווה כי בכל זאת נצליח להאמין במחר טוב יותר חוזרת לליבנו. אנשים שאתה מרגיש כאילו הכרת כל חייך, וכל מה שנותר כרגע הוא רק להשלים מה באמת קרה שם עד שנפגשתם. אנשים שהעבר שהוביל אליהם נראה כמייגע וארוך, אך מרגע קיום המפגש, הוא מאבד כל משמעות, ומה שחשוב הוא רק התקווה כי הם ימשיכו להיות בנוף מסענו.
אני צמאה למפגשים כאלה, מתפללת אליהם, מזמינה אותם.
וברגע שהם מתרחשים, לעיתים אני בקושי מצליחה להתאפק. אני מרגישה כאילו חבל על הזמן המבוזבז עד כה, בוא לא נבזבז ולו רגע נוסף עוד. והרי דרכי החיים הפוכות הן. כל מה שמתבקש מאיתנו הוא בעיקר סבלנות. כל מה שחסר לי ברגעים אלה הוא הסבלנות. מבחינתי, הייתי רוצה פשוט לתפוש את אותו האדם, להכין כוס תה או לפתוח בקבוק יין, ולשבת ולדבר ולדבר ולדבר. ולהקשיב ולהקשיב ולהקשיב. ולהמשיך לראות אותו מחר. מחרתיים. לעולם. ובמקום זה אני נאלצת להתאפק ולתת לרוחות להוביל אותנו באינטראקציות הכה עדינות אלה. הביישנות והחששות שלי להתקרב מדי תופשים פיקוד. וגם כשאני כבר מצליחה לומר משהו, לעיתים אני לא מאמינה למשמע אוזני. והרי התכוונתי בכלל למשהו אחר.
ההתקרבות היא ריקוד זוגי. וכמו בכל ריקוד, לעיתים בני הזוג מתרחקים טיפה, ולו כדי לחזור בגעגוע לזרועותיו אחד של השניה. ולעיתים הם אינם שבים. כל אחד ממשיך בריקוד סולו שלו, גם אם אלה מתרחשים להם על אותה הבמה. לעיתים אחד מהם מתכונן לקפיצה ווירטואוזית, ולו כדי לגלות שאף אחד לא מחכה לתפוש אותו. לעיתים נדרשות שנים מספר כדי להעיז לעשות תנועה שהתבקשה לה כבר זמן מה. לעיתים רק המעבר מעבר לאוקיינוס חושף את האמת האינטימית בקשר. ולעיתים לא מתרחש על פניו שום דבר מיוחד, ורק המוסיקה המתנגנת ברקע גורמת ללב להפתח.
בזכותך, מפגשים אלה התרבו להם מאז שהצטרפת. כבר אמרתי לך כי אני מאמינה היום כי יש משהו אמיתי יותר בקשרי חברות המתפתחים בין ההורים. כהורה אינך יכול לזייף. לא לאורך זמן. וגם אם לוקח לך זמן, בסופו של דבר הפנים האמיתיות שלך מתגלות להן. אין מקום להסתתר בו עוד. כך שאין אני מופתעת על החברים שהבאת לחיי. מה שקשה לי איתו לעיתים הוא חוסר הפניות שלי באיזשהו מקום, ואני מאמינה כי גם של הצד השני, להשקיע בקשר את כל מה שהיינו יכולים להשקיע לולא היינו הורים. ואולי זה אך דיון ריטורי. בהתחשב באמונתי הכנה כי רק בזכות היותי אמא בכלל נחשפתי לקשר זה.
כל מה שנותר הוא רק לקוות כי הרוחות ינשבו בכיוון המקרב. וכי מי שכל כך רצוי ומוזמן בחברתי ישאר בה. עד הרגע בו ירצה לעזוב. מבחינתי - הלוואי וזה יקרה בעוד שנים רבות, אם בכלל...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה