והנה אנחנו כאן

זה התחיל סתם במצב רוח מעופף משהו, מלווה במזג אוויר חורפי שפקד אותנו. ואולי הריון גם הוא קשור בכך...

התלוו לכך צלליות של המצב הכלכלי שלנו, החלטות שהיו צריכות להעשות, מצב רוח טיפל'ה ירוד, הרהורים ומחשבות שסירבו להרפות. ועייפות. אוי - עייפות.

ואז גם המחשב שלי בתזמון לא מקרי החליט לצאת להפסקה ארוכה, שכללה בין היתר החלפת הדיסק הקשיח שלו (מזל או מזל שהיה לנו גיבוי).

מכאן לשם יצא כי לקחתי הפסקה - סליחה על כך כי לא הודעתי רשמית עליה. כנראה שלעיתים הדברים פשוט קורים...

כנראה שהייתי זקוקה לכך - בחודשיים האחרונים קצת קשה לי לכתוב. המחשבות מפוזרות כל כך. לעיתים אני פשוט יושבת מול המסך ובוהה בו מבלי לשים לב לאיך שהזמן עובר. וזאת ברגעים הספורים שאני בכלל מצליחה להביא את עצמי לשבת מולו... הלילות כבר לא מוקדשים לכך. בלילות אני פשוט מתרסקת.

אך עתה אני כאן. שוב. לא מבטיחה לכמה זמן. ולא יכולה להבטיח את רמת האיכות. ובעצם הרי אני בעצמי לא אוהבת הבטחות. כך שאעשה את מה שאני תמיד מבקשת מאלה הששים להבטיח - אני פשוט אפעל. אחיה. אכתוב. אשתף. לעיתים פחות. לעיתים יותר. ונראה לאן נתקדם.

בינתיים הצטברו די הרבה סיפורים. פחות תמונות לצערי. אשתדל לחלוק את כולם. מבלי סדר כרונולוגי מסוים. תסלח לי.

ועוד משהו קטן - התגעגעתי....

נ.ב. התמונות הן מהיום. התעוררת משנת הצהרים. אחרי שאבא ניגש אליך, ביקשת לעבור אלי. מבלי מילים, פשוט חיבקת אותי. נישקת אותי. ורקדנו. בשקט בשקט. אתה, אני והמלאכית שבדרך. ביום שישי התחלנו את השבוע העשרים...