יום שני, 8 בנובמבר 2010

לבננו: אני כועסת עליך!

זה קרה באחד הימים הראשונים בהם נשארנו לבד בבית. כבר סיפרתי לך שאבא היה חייב לחזור לעבוד כשאחותך הייתה בת חמישה ימים.

ואני פשיטא הייתי... מבוהלת!

הייתי מבוהלת מאיך אצליח להסתדר איתכם לבד. הייתי מבוהלת מאיך אדע איך להגיב, מה לומר, איך להתפנות. הכל היה עוד כל כך טרי. ובמיוחד, בדיעבד, בכלל לא זכרתי את ההרגשה של הימים הראשונים עם תינוקת קטנה. שאוסיף כי גם לגמרי שכחתי שרק עתה ילדתי...

הכי הבהיל אותי, כמובן, נושא השינה. של שניכם.

משום מה הרגשתי חייבת להנהיג שגרת שינה מסוימת כבר על הימים הראשונים. טעות ענקית. שכחתי כמה חדש כל המצב בשבילנו, ורחוק מלהיות שגרתי. שכחתי כמה בלתי אפשרי ליצור שגרה במשהו שכל כך נזיל עוד, עד כי אין שום דרך למצוא משהו קבוע, עליו תתבסס השגרה.

אך בעיקר שכחתי כמה חשובה ההתחשבות בך. ברצונות שלך. בהתרגלות שלך. במוגבלויות היכולות ההתפתחותיות שלך. בכך שאתה בקושי (ונראה לי אפילו עוד לא בימים ההם) בן שלוש.

החלטתי כי כל פעם שאחותך תרצה לישון, אכנס איתה לחדר השינה, אסגור את הדלת מאחורי, אחרי שאבקש ממך לחכות כמה רגעים מחוץ לחדר, עד שאוכל להצטרף אליך שוב. וגם, כשאחותך תישן בחדר השינה, אבקש ממך להימנע להיכנס לחדר זה - אחד החדרים האהובים עליך בבית.

באמת לא יודעת מה חשבתי לעצמי.

כמובן, עשית את ההיפך הגמור הכל כך מתבקש ממך. וטוב שכך. רצת אחרי לחדר השינה. צעקת וצהלת לשמחתך. נשכבת על המיטה בהודעה שגם אתה הולך לנוח. התגרית בכל דרך אפשרית. וצחקת מכל הלב.

הייתי די אובדת עצות. ניסיתי דרכים שונות לדבר לליבך. ליוויתי אותך לסלון. ביקשתי כי תקרא ספר. ניסיתי להגיד לך שחשוב לשמור על שקט כשאחרים ישנים, כמו ששומרים על השקט איתך.

נאדה!

נוסיף לכך את העובדה כי כל פעם שהשכבתי את אחותך במיטתה, היא התעוררה בבכי כמה דקות לאחר מכן, מבלי קשר להפרעות מצדך, וכי העקשנות הכל כך מיותרת שלי לעיתים לא להשתמש במנשא עצמה את עיני ומנעה ממני לחפש את הפתרון שהיה כל כך ברור לכאורה, הרי הפיצוץ לא איחר להגיע.

יום אחד בסבב הריצות הבלתי פוסק שלך, אחרי שעם כל חיוך שובב שלך, תבונתי רק הלכה והתכחשה לי, יריתי את היריה:

"אני כועסת עליך!".

כמעט בלעתי את עצמי שניה לאחר מכן. כל כך התביישתי. כל כך כעסתי על עצמי.

כמובן ניסיתי לרכך את תגובתי ולהסביר, ללא כל צורך אמיתי בכך, מדוע אני כועסת עליך. אך אי אפשר היה לרכך את האפקט שהמילים השאירו עליך. כן הספקתי לציין לעצמי שוב עד כמה קרדינלית השפעת המתרחש בסביבתך על כושר הלמידה שלך ממנו; עד כמה, במובן מסוים, כל מה שאתה יודע הוא פועל יוצא של מה שסביבתך השאירה עליך; עד כמה המוח הקולט (absorbent mind) שלך לא נח לרגע בקליטתו הבלתי מודעת של כל מה שבא בנגיעה איתך; עד כמה הלמידה שלך היא דרך הקליטה באמצעות החושים שלך ולא באמצעות המילים. אני לא בטוחה אם שמעת על הכעס לפני כן, אולי מאחד הילדים, אך ללא ספק קלטת בדיוק את מה שרגש זה אמור להעביר, ולו מהנימה שבה אמרתי את הדבר.

כעס הוא אחד הרגשות העוצמתיים ביותר המוקנים לבני אדם. סגולותיו רבות, ויכולות, לצערי, להיות גם הרסניות. חשוב מאין כמותו כי תחווה את הרגש הזה באופן כמה שיותר טהור, ללא רוחות דרך מיותרות ומסיתות לכיוונים מיותרים.

היה לי ברור כי לא כך רציתי שתתוודע לכעס. לא בהקשר להצטרפות הכה טריה של אחותך. ולא כרגש שאמך חווה כלפיך.

בעיני, הרבה יותר חשוב ללמוד להביע מה מפריע לך במה שמכעיס אותך ואיך היית רוצה שהדבר יתוקן, מאשר לציין אך את העובדה כי אתה כועס, שכשלעצמה אינה מובילה לדבר.

כל כך כעסתי על עצמי שלא בחרתי במילים אחרות. או לכל הפחות, לא עצרתי ב: "אני כועסת".

והרי ברור כי לא הפסקת לחזור אחרי במשך שארית היום: "אמא את כועסת עלי?".

בערב עשיתי חושבים.עמוקים.

למחרת הייתי מוכנה יותר. ורגועה יותר. וגם מציאותית יותר - תבונתי עוד לא שבה אלי בכל הנוגע לשימוש במנשא, אך היה לי ברור שככל שאדגיש פחות את חשיבות השמירה על השקט לפעוט בן שלוש הבועט מעצם גילו בכל גבול הניצב מולו, אטיב עם כולנו. לעיתים, כל מה שאנחנו זקוקים לו כדי לשמור על משהו הוא לשכוח כמה זה חשוב.

כשאחותך ביקשה לישון, הלכתי איתה שוב לחדר השינה. ההבנה כי כדאי גם כמה שיותר מהר לחדול לנסות להרדים תינוקת בת כמה ימים במיטה, הגיעה רק מאוחר יותר. שוב הודעתי לך שאני הולכת לסגור את דלת חדר השינה כדי שאחותך תוכל להרדם, וביקשתי ממך לחכות עד שאצא מחדר השינה. חיכית בסבלנות עד שהדלת נסגרה, רק כדי לבוא בצהלות שמחה אחרינו. קפצת על המיטה שלנו. וצחקת. אני שתקתי. המשכת לצחוק. שתקתי. המשכת לקפוץ. נשכתי את שפתיי ושתקתי. כעבור כמה רגעים אמרתי בקול כמה שיותר רגוע: "בבקשה תצא מחדר השינה. אחרי שאתה נרדם, אני יוצאת מהחדר שלך וסוגרת את הדלת אחרי, כדי שתוכל לנוח. אתה יכול לנהוג כך גם כלפי אחותך. היא מבקשת לישון עכשיו". שאלת בחיוך רחב: "אמא כועסת עלי?". ליבי קפץ: "לא. אני לא כועסת עליך". "כן!", דרשת: "אמא כן תכעס עלי". ניסית שוב ושוב. אני חזרתי על המנטרה. בסופו של דבר, חצי בוכה, אך מיוזמתך לגמרי, יצאת מהחדר. וסגרת את הדלת מאחוריך.

מאז החכמנו, גדלנו, אחותך לרוב ישנה עלי, עד לאחרונה, אך על כך בפעם אחרת. ואנחנו לא מבקשים ממך להיות בשקט, אלא אם זה באמת מפריע לנו.

מה שחשוב לי הוא כי לא שבת להשתמש לא בשאלה ולא באמירה זו. לא אמרת כי אתה כועס על מישהו. ברור כי אינני מבקשת כי לא תחווה כעס לעולם. יהיה לא אמיתי ואף מסוכן לבקש משהו כזה מאדם כלשהו. אך אני כן מאמינה כי רגש חזק זה, במיוחדת באדמתנו, עדיף כי ידחה את הכרותו העמוקה איתך כמה שיותר. ובתקווה כי לעולם לא יהפוך לחברך....

3 תגובות:

אורי אמר/ה...

כתבתי תגובה ארוכה שנמחקה.. אני צריכה להתרגל להכניס את האותיות לפי שאני מפרסמת את התגובה...
בכל מקרה עיקי הדברין היו שהפוסט שלך גרם לי להרהר רבות. לראות עד כמה הכעס אצלי הוא מרכזי, גם אם לא באמירה- אני כועסת עליך, אלה פשוט באופן שבו אני עושה דברים- הולכת מהר, לוקחת בעצבים צלחת או כוס...

אני מודעת לזה שהכעס שלי הופך לכלי בידהם...

Noa's parents אמר/ה...

מרגישה צורך להתנצל על כך שאני כותבת לך משהו כל-כך אינטימי בלי שאנו מכירות זו את זו, בלי שתדעי אם דבריי תקפים, מבחינתך, כי את מכירה אותי וחושבת שיש ערך בהערתי זו. ובכל זאת, אני רואה לנכון להגיב כי יש לי תחושה חזקה בנושא בגלל ההיסטוריה שלי עצמי עם כעס.
כעס הוא רגש אנושי לגיטימי, חלק מספקטרום הרגשות האנושי. חלק מהמנגנון שעוזר לנו לווסת את עצמנו בתוך הקשר סביבתי ולעודד אותנו לנוע בכיוונים שעושים לנו טוב. אפשר להכיל את הכעס ולצמוח ממנו (כמו התובנה שהגיעה לך כש"עשית חושבים" אחרי שכעסת, על בנך, על עצמך). בנוסף, אם ילדייך רואים כעס בפעולה והתמודדות מוצלחת אתו (כלומר, לא להכחיש אותו, אלא לזהות את קיומו ולבטא אותו באופן לגיטימי), ידעו גם הם להשתמש בו כמצפן פנימי רב עצמה.

My Child's Diary אמר/ה...

בבקשה אל תתנצלי, להיפך אני מברכת אותך על תגובתך. אני בהחלט רואה ערך בכל הערה, כולל זו שלך. ומסכימה עם כך שכדאי שהילדיי יכירו מאיתנו התמודדות חיובית עם רגשות עזים, כמו כעס. לא הייתי רוצה למנוע מהבן שלי הכרות והתמודדות עם הכעס, רק לא רציתי שהוא יכיר רגש זה כאחד שאמא שלו חווה כלפיו, וגם קשור לאחותו שרק עתה נולדה. וגם אני מהרהרת אחרי היעילות של ההכרה עם כעס לבן שלוש. משום מה מרגיש לי כי עדיף והכרות זו תעשה מאוחר יותר. אך שוב, אם החיים יראו אחרת, אני לא אשלול כעס ממנו...
תודה לך על תגובתך..

Related Posts with Thumbnails