לילדינו: אמא לשניים

כבר הרבה זמן (ועדיין, לא יותר מחודש.. ולבסוף, עד שסיימתי לכתוב, אכן כבר עבר חודש) אני מתכוונת לשתף אותכם במחשבותיי לגבי מיקומי החדש.

משום מה, המחשבות לא מתגבשות לכדי מילים.

ובינתיים, הזמן עובר, ואם כי המילים עדיין לא לגמרי ברורות, המחשבות כבר הרבה יותר בהירות ומסוימות.

ידעתי כי יהיה לי קשה. לא ידעתי כי הקושי יופיע גם במקום שקונספטואלית היה לי ברור מאוד. ככל שהתקדם המועד בו הייתי אמורה להפוך לאמא לשניים, זכרונות ילדותי, אלה של מקומי שלי כאחות בכורה במשפחת המקור שלי, פקדו אותי בתדירות גבוהה יותר ובעצמה חזקה יותר ויותר. הבנתי כי אינני יכולה לחזור על דרכה של אמא שלי - לא במישור זה לפחות. האמהות שלה זכורה לי תמיד כאחת המחולקת לשני חצאים: חצי שלי, וחצי של אחי. תמיד ניסו להרגיע אותי או אותו, כי כל אחד מאיתנו אהוב מאוד, אך באותה המידה. ההרגשה של ההתחלקות נחרטה עמוק מאוד בתודעתי. פחות או יותר כמו החותמת של "האחות הגדולה" שהושמה עלי.

ובמקרה, או שלא במקרה, אחי ואני מעולם לא היינו קרובים. התחרותיות כל כך חזקה בינינו, שאף היום, אינני מצליחה לגמרי להוציאה ממחשבותיי עלינו.

תמיד ידעתי כי את ילדיי לא אמנה ב"גדול" או "קטן". אך רק לאחרונה גיליתי כי גם האמהות שלי תכוון לא להיות מחולקת אלא שלמה. אני אמא של כל אחד מכם ביחד ובנפרד. לא אחת שמתחלקת לשניים. אלא אחת שקיימת בשביל שניכם, אך בלי התלות של אחת בשניה.

לא ברור לי אם אני מצליחה להסביר את עצמי. לא בטוחה אם בוחרת במילים מדויקות, גם נוכח העייפות, וגם נוכח העובדה כי הבנה זו הרבה יותר מרגישה לי מאשר נאמרת על ידי. בינתיים.

ועדיין, הימים הראשונים היו קשים.

קשים מאוד.

כששואלים אותי: "איך זה להיות אמא לשניים?", אני לא בטוחה שמתכוונים לשמוע את התשובה ששומעים: "נפשית הרבה יותר קשה מפיזית".

רגשות אשם הציפו אותי בערך ביום השני להיות משפחתנו בת ארבע נפשות, אך הגיעו לשיא חדש ביום ראשון שלאחר לידתך. את בת חמישה ימים. אבא חזר לעבוד. ואני עם שניכם. בפעם הראשונה מרגישה את העצמה של לא להיות מסוגלת להיות שם בשבילך, בננו המתוק, ברוב הפעמים שאתה מבקש. למחרת, ביום שני בערב, אתה נסעת, כמדי שבוע, עם אבא לקניות. אנחנו נשארנו בבית. לא הרבה אחרי שנסעתם, הרגשתי ביתר עצמה את העובדה כי לא תמיד אוכל להצטרף לשניכם. ברובד מסוים הוקל לי להשאר לבד איתך, מתוקה שלנו, אך תוך כמה רגעים ספורים התגעגעתי געגועים חזקים מאוד אליך, מתוק שלנו. ואז גם מרגישה אשמה כלפיך, מתוקה שלנו, על כי לא שמחה לגמרי אני להיות לבד איתך. ואז, כעבור כמה ימים, ביום ראשון הבא, עת היית בת 12 ימים, ואבא היה צריך לעזוב לפגישות במרכז הארץ למשך כל היום, מה שפסיכולוגית החליש אותי מאוד, עשיתי כל כך הרבה טעויות כלפי שניכם, שפשוט הרגשתי, פשוטו כמשמעו, כי לעולם לא תרגישו שמחים שוב להיות ילדיי.

ואז הייתי פשוט חייבת לעשות משהו לפני שהייתי מגיעה לאותה הנקודה במדרון החלקלק עליו דהרתי במהירות השיא, שהטיפוס ממנה היה כבר מאוד, מאוד קשה.

החלטתי בכל כוחותיי להפסיק לעשות את מה שתמיד סלדתי ממנו.

להפסיק להרגיש אשמה.

ובמילים אחרות, להפסיק להסתכל על הכל כעל מעשים שנובעים מברירת מחדל. לא יותר "אין מה לעשות. זה המצב. זה מה יש".

למה? פשוט מאוד - בעיני, זה פשוט לא פייר כלפיכם.

אפשר להגיד כי ברמה המעשית לא השתנה דבר. רק נקודת ההסתכלות השתנתה. אפשר לקרוא לזה סמנטיקה. אך בתור אחת שמאמינה שהרוח מכתיב את המעשה, יש בכך שינוי אדיר.

ברור כי אינני יכולה להיות בשני מקומות בבת אחת. ברור כי אתה תהיה מאוכזב לעיתים על כי אינני יכולה להתפנות אליך במהירות הרצויה לך. ברור כי את תצטרכי לחכות לעיתים יותר ממה שאחיך חיכה בזמנו, עד שאתפנה אליך, כיוון שהפניות שלי מוגבלת יותר. ברור כי אבא ואני נצטרך לגרד את הרגעים של לבד, רק שנינו, בארבע ידיים, ולעיתים הם פשוט יסתפקו בחיבוק או בנשיקה. ברור כי הזמן שלי עם עצמי ימדד לעיתים בשניות, בתליית כביסה תחת אור ירח.

ברור כי זו תקופה קשה.

ברור כי הימים הקשים יותר עוד לפנינו.

אך אני מקבלת זאת בהבנה. בהקשבה. בהשלמה.

לא מחפשת אשמים.

לא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי.

מנסה, יותר מהרגיל, להתמקד בשלם.

כל רגש שעולה בי הוא לגיטימי, ואני משתדלת לתת לו את מקומו. בין אם מדובר בכעס או בגעגוע.

ומתוך המקום הזה, שלרוב קשה לי להאריך את שהותי בו, ואני מוצאת את עצמי מחפשת את דרכי אליו מדי כמה רגעים ספורים, שוב, ושוב, אני נרגעת. מוותרת על המיותר. על מה שלא באמת חשוב. נושמת למקומי החדש. משתדלת למצוא כל שיחזק אותי. מתרכזת עוד יותר מהרגיל בעכשיו.

ורק אחרי שהנפש שלי מוצאת את שלוותה, מצליחה אט אט גם ההתמודדות המעשית יותר.

אם אני רגועה, כך גם אתם רגועים יותר.

אני משתדלת לזכור את זה.

אני משתדלת לעולם לא להסביר לכם את חולשתי ואת העדר יכולתי למצוא פתרון יצירתי בכך שאני לא רק אמא של מי מכם, אלא גם של השני מכם, וגם הוא זקוק לי.

נ.ב. לא בטוח שזו הייתה כוונתי לפני שבוע, עת התחלתי לכתוב שורות אלה. אך זה מה שיצא לבסוף. בתמונות את בת 9 ימים...