יום שלישי, 21 בספטמבר 2010

לילדינו: אמא לשניים

כבר הרבה זמן (ועדיין, לא יותר מחודש.. ולבסוף, עד שסיימתי לכתוב, אכן כבר עבר חודש) אני מתכוונת לשתף אותכם במחשבותיי לגבי מיקומי החדש.

משום מה, המחשבות לא מתגבשות לכדי מילים.

ובינתיים, הזמן עובר, ואם כי המילים עדיין לא לגמרי ברורות, המחשבות כבר הרבה יותר בהירות ומסוימות.

ידעתי כי יהיה לי קשה. לא ידעתי כי הקושי יופיע גם במקום שקונספטואלית היה לי ברור מאוד. ככל שהתקדם המועד בו הייתי אמורה להפוך לאמא לשניים, זכרונות ילדותי, אלה של מקומי שלי כאחות בכורה במשפחת המקור שלי, פקדו אותי בתדירות גבוהה יותר ובעצמה חזקה יותר ויותר. הבנתי כי אינני יכולה לחזור על דרכה של אמא שלי - לא במישור זה לפחות. האמהות שלה זכורה לי תמיד כאחת המחולקת לשני חצאים: חצי שלי, וחצי של אחי. תמיד ניסו להרגיע אותי או אותו, כי כל אחד מאיתנו אהוב מאוד, אך באותה המידה. ההרגשה של ההתחלקות נחרטה עמוק מאוד בתודעתי. פחות או יותר כמו החותמת של "האחות הגדולה" שהושמה עלי.

ובמקרה, או שלא במקרה, אחי ואני מעולם לא היינו קרובים. התחרותיות כל כך חזקה בינינו, שאף היום, אינני מצליחה לגמרי להוציאה ממחשבותיי עלינו.

תמיד ידעתי כי את ילדיי לא אמנה ב"גדול" או "קטן". אך רק לאחרונה גיליתי כי גם האמהות שלי תכוון לא להיות מחולקת אלא שלמה. אני אמא של כל אחד מכם ביחד ובנפרד. לא אחת שמתחלקת לשניים. אלא אחת שקיימת בשביל שניכם, אך בלי התלות של אחת בשניה.

לא ברור לי אם אני מצליחה להסביר את עצמי. לא בטוחה אם בוחרת במילים מדויקות, גם נוכח העייפות, וגם נוכח העובדה כי הבנה זו הרבה יותר מרגישה לי מאשר נאמרת על ידי. בינתיים.

ועדיין, הימים הראשונים היו קשים.

קשים מאוד.

כששואלים אותי: "איך זה להיות אמא לשניים?", אני לא בטוחה שמתכוונים לשמוע את התשובה ששומעים: "נפשית הרבה יותר קשה מפיזית".

רגשות אשם הציפו אותי בערך ביום השני להיות משפחתנו בת ארבע נפשות, אך הגיעו לשיא חדש ביום ראשון שלאחר לידתך. את בת חמישה ימים. אבא חזר לעבוד. ואני עם שניכם. בפעם הראשונה מרגישה את העצמה של לא להיות מסוגלת להיות שם בשבילך, בננו המתוק, ברוב הפעמים שאתה מבקש. למחרת, ביום שני בערב, אתה נסעת, כמדי שבוע, עם אבא לקניות. אנחנו נשארנו בבית. לא הרבה אחרי שנסעתם, הרגשתי ביתר עצמה את העובדה כי לא תמיד אוכל להצטרף לשניכם. ברובד מסוים הוקל לי להשאר לבד איתך, מתוקה שלנו, אך תוך כמה רגעים ספורים התגעגעתי געגועים חזקים מאוד אליך, מתוק שלנו. ואז גם מרגישה אשמה כלפיך, מתוקה שלנו, על כי לא שמחה לגמרי אני להיות לבד איתך. ואז, כעבור כמה ימים, ביום ראשון הבא, עת היית בת 12 ימים, ואבא היה צריך לעזוב לפגישות במרכז הארץ למשך כל היום, מה שפסיכולוגית החליש אותי מאוד, עשיתי כל כך הרבה טעויות כלפי שניכם, שפשוט הרגשתי, פשוטו כמשמעו, כי לעולם לא תרגישו שמחים שוב להיות ילדיי.

ואז הייתי פשוט חייבת לעשות משהו לפני שהייתי מגיעה לאותה הנקודה במדרון החלקלק עליו דהרתי במהירות השיא, שהטיפוס ממנה היה כבר מאוד, מאוד קשה.

החלטתי בכל כוחותיי להפסיק לעשות את מה שתמיד סלדתי ממנו.

להפסיק להרגיש אשמה.

ובמילים אחרות, להפסיק להסתכל על הכל כעל מעשים שנובעים מברירת מחדל. לא יותר "אין מה לעשות. זה המצב. זה מה יש".

למה? פשוט מאוד - בעיני, זה פשוט לא פייר כלפיכם.

אפשר להגיד כי ברמה המעשית לא השתנה דבר. רק נקודת ההסתכלות השתנתה. אפשר לקרוא לזה סמנטיקה. אך בתור אחת שמאמינה שהרוח מכתיב את המעשה, יש בכך שינוי אדיר.

ברור כי אינני יכולה להיות בשני מקומות בבת אחת. ברור כי אתה תהיה מאוכזב לעיתים על כי אינני יכולה להתפנות אליך במהירות הרצויה לך. ברור כי את תצטרכי לחכות לעיתים יותר ממה שאחיך חיכה בזמנו, עד שאתפנה אליך, כיוון שהפניות שלי מוגבלת יותר. ברור כי אבא ואני נצטרך לגרד את הרגעים של לבד, רק שנינו, בארבע ידיים, ולעיתים הם פשוט יסתפקו בחיבוק או בנשיקה. ברור כי הזמן שלי עם עצמי ימדד לעיתים בשניות, בתליית כביסה תחת אור ירח.

ברור כי זו תקופה קשה.

ברור כי הימים הקשים יותר עוד לפנינו.

אך אני מקבלת זאת בהבנה. בהקשבה. בהשלמה.

לא מחפשת אשמים.

לא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי.

מנסה, יותר מהרגיל, להתמקד בשלם.

כל רגש שעולה בי הוא לגיטימי, ואני משתדלת לתת לו את מקומו. בין אם מדובר בכעס או בגעגוע.

ומתוך המקום הזה, שלרוב קשה לי להאריך את שהותי בו, ואני מוצאת את עצמי מחפשת את דרכי אליו מדי כמה רגעים ספורים, שוב, ושוב, אני נרגעת. מוותרת על המיותר. על מה שלא באמת חשוב. נושמת למקומי החדש. משתדלת למצוא כל שיחזק אותי. מתרכזת עוד יותר מהרגיל בעכשיו.

ורק אחרי שהנפש שלי מוצאת את שלוותה, מצליחה אט אט גם ההתמודדות המעשית יותר.

אם אני רגועה, כך גם אתם רגועים יותר.

אני משתדלת לזכור את זה.

אני משתדלת לעולם לא להסביר לכם את חולשתי ואת העדר יכולתי למצוא פתרון יצירתי בכך שאני לא רק אמא של מי מכם, אלא גם של השני מכם, וגם הוא זקוק לי.

נ.ב. לא בטוח שזו הייתה כוונתי לפני שבוע, עת התחלתי לכתוב שורות אלה. אך זה מה שיצא לבסוף. בתמונות את בת 9 ימים...

4 תגובות:

אורי אמר/ה...

מירי יקרה
קראתי את הפוסט, אני עם שחר לידי ולכן לא הצלחתי לקרוא רצוף, ובטוחה שאקרא שוב, אבל הרגשתי צורך כן להגיב.
אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה להגיד.
אני חושבת שתמיד שאלו אותי איך אפשר לחלק את האהבה בין שלושה ילדים. זאת שאלה לא ברורה לי. ברור לי שכל פעם פשוט התפנה עוד מקום, ויש שפע אהבה לכולם. לרגע לא חשבתי על - איך אני אצליח לאהוב את זה כמו שאני אוהבת את זה. כל אחד הוא עצמו ואני שם בשביל כולם. שאת שאלה שבאמת לא הטרידה אותי. וגם היום ממרומי כמעט שנתיים לשלושה וארבע לשניים, אני לא מרגישה שאני מחלקת את האהבה שלי, הא פשוט שם מלאה לכולם.
מה שכן, תמיד אמרתי שמה שאני חוששת ממנו הוא לחלוק את הסבלנות שלי בין שלושה ילדים. וזה באמת האתגר מבחינתי.
זה הקושי האמיתי.

מירי הדרך עוד ארוכה, אבל אני יכולה להגיד לך כי היא מתגמלת ביותר. כל אחד מילדי מלמד אותי עוד על עצמי. הקשר בינהם, על אף הריבים הוא מיוחד, ואין לי ספק שהמתנה הכי מוצלחת שהענקתי לכל אחד מילדי הוא את האחים שלו.
אולי זה משהו שיש י פחות חששות מפניו כי חברתי הטובה ביותר היא אחותי הגדולה. אחד מחברי הטובים הא אחי הקטן. נכון שעם הבכורה יש לי קושי מסויים, והיה כזה כל השנים. אולי זה באמת קושי של בכורים

melissa joanne אמר/ה...

I have thought about being a mother of more than one child in terms of the "work" of caring for the physical and emotional needs of two or more children. I never really considered the mental and spiritual adjustment that must take place as you learn to share your love, affection, and time when you are used to giving it all to one child. I'm so glad that you wrote this -- I think sometimes I give too little thought to how great an adjustment growing a family is to each member in so many ways. I am glad you're learning not to feel guilty.

That last photo is breathtaking :)

My Child's Diary אמר/ה...

אורי, כמו תמיד. תודה רבה.
והדרך הכי טובה להגיד משהו בעיני היא דווקא מהמקום שלא יודעים מה אמורים להגיד בדיוק. מקווה שאראה אותך בקרוב. נשיקות!
נ.ב. הלוואי ולי היה הרקורד שלך כאחות. אז אולי הדברים הברורים כל כך לא היו מתגלים לי רק אחרי עבודה עליהם.

My Child's Diary אמר/ה...

Melissa, I've missed your comments! I am so glad you are back. I've been reading your blog, just didn't have a moment to comment. I hope I will have one, as of course, I have a lot to share with you. And don't worry - you still have time, and most of these thoughts came to me only during the late term of the pregnancy.

Related Posts with Thumbnails