בהשראת Beauty That Moves:
היום...
מחוץ לחלון שלי... חושך. שקט. אחרי כמעט חודשיים, סופסוף אפשר לפתוח חלונות בערב ולאוורר את הבית. והבריזה המיוחלת הגיעה. המינוס היחיד שבביתנו הוא קרבתו היחסית לכביש, כך שבצד שאליו פונה חדר השינה וחדר העבודה שלי, לעומת הצד השני, לא כל כך שקט. אך היום הכל נעצר. והבנתי כמה התגעגעתי לשקט זה.
אני חושבת... על משמעות יום זה. איך אפשר לרכז את כל הסליחות ליום אחד? לא חשוב יותר לפזרן לאורך כל הזמן? ולמה בכלל חשוב לבקש סליחה? למי זה חשוב יותר - למבקש או לזה שמבקשים ממנו? לאחרונה הבנתי כי למרות שאינני מאמינה בעליונות המילה על ההרגשה, לי חשוב לשמוע "סליחה", ולו כדי לשים בעצמי את המאורע מאחוריי. האם אפשר לסלוח מבלי להבין?
אני אסירת תודה על... סבא, סבתא ודודה שלי. תמיד היה להם מקום חם ומיוחד בליבי. אך לאחרונה הבנתי כי תפקידם היה כנראה משמעותי עוד יותר, כי נוכח הנסיבות, השפעתם עלי הפכה חזקה בהרבה עקב העדר כה משמעותי של מה שהיה אמור להיות בבסיס בילדותי.
מחדרי הלימודים... הלוואי ולא הייתי לומדת את כל מה שלמדתי לאחרונה על אחת ממערכות יחסים הבסיסיות בחיי. אולי זו שאמורה להיות הבסיסית ביותר, המשמעותית ביותר, אחת שמצמיחה אותי. וכל מה שאני מרגישה הוא שהיא חתכה את כנפיי. האם הייתי יכולה להיות מה שאני היום מבלי שהייתי צריכה לעבור את מה שעברתי?
מהמטבח... לראשונה בחיי, רצוני לבשל גובר על המצג העובדתי המתאפשר. אני מנסה לעשות סיבובים באוויר כדי לאפשר לעצמי לבשל. מממ.. מה זה אומר בעצם? שחס ושלום התחלתי לאהוב לבשל...? שששש....
אני לובשת... מכנס טייץ שחור (רק לחשוב שבתיכון ממש סלדתי מפריט לבוש זה). אחד עם הגומי הרחב של מכנסי הריון, שדי למדתי לאהוב. טוניקה שחורה. רק אחרי שיצאנו לטייל הערב, קלטתי שהתלבשתי בניגוד הגמור ללבן שהייתי אמורה ללבוש היום. האם אוכל אי פעם להיות לא שונה..? או שזה פשוט נתן ביטוי חיצוני למה שהרגשתי מבפנים
אני יוצרת... סליחה. האם יש לי את החומרים הדרושים כדי ליצור אותה? האם הריקנות שאני מרגישה בפנים תגבור על הפצע העמוק שנפתח מחדש? מה מהם יהיה לי להשראה לסלוח? ומה אוכל ליצור בסליחה...?
אני הולכת... אחרי שכולם ישנו, אנסה לפקוח שוב את עיניי העצומות ולהמשיך בשיחה שאינה נגמרת כבר יממה, עם דודתי, למרות ההפסקה בת עשר שנים לערך...
אני קוראת... כמעט הכל, לאחרונה, בראשי תיבות. או בכל מילה, מדי כמה מילים. באין זמן כמעט, זה היותר שאוכל להרשות לעצמי.
אני מקווה... שהעדר הבנה יתגלה לבסוף כאי הבנה. ואז נוכל לגשר עליה. כל כך מקווה לכך. שמעלטה תפציע הדרך. אם כי מתקשה מאוד להאמין בכך.
אני שומעת... כמעט שומעת את עצמי זועקת מרוב כאב. האם מה שלא זוכרים יכול שלא להיות בגלל שלא היה קיים?
ברחבי הבית... לאט לאט נוצרת לה שגרה חדשה. עוד שברירית, כעלה נידף בסתיו, אך בכל זאת שגרתיות דופקת בחלוני.
אחד הדברים האהובים עלי... הטיולים של ארבעתנו יחד. לראות את שניכם שוכבים במיטה. את המבט המתבונן של כל אחד מכם. את אבא שר לכם.
התכניות להמשך השבוע... להתרכז בהנאה מהבילוי עם דודתי, לדמיין עד כמה זה היה יכול להיות נפלא אם היה הוא נגיש יותר, לא לנסות לחשוב כי יעבור עוד כל כך הרבה זמן עד שנתראה שוב...
היום...
מחוץ לחלון שלי... חושך. שקט. אחרי כמעט חודשיים, סופסוף אפשר לפתוח חלונות בערב ולאוורר את הבית. והבריזה המיוחלת הגיעה. המינוס היחיד שבביתנו הוא קרבתו היחסית לכביש, כך שבצד שאליו פונה חדר השינה וחדר העבודה שלי, לעומת הצד השני, לא כל כך שקט. אך היום הכל נעצר. והבנתי כמה התגעגעתי לשקט זה.
אני חושבת... על משמעות יום זה. איך אפשר לרכז את כל הסליחות ליום אחד? לא חשוב יותר לפזרן לאורך כל הזמן? ולמה בכלל חשוב לבקש סליחה? למי זה חשוב יותר - למבקש או לזה שמבקשים ממנו? לאחרונה הבנתי כי למרות שאינני מאמינה בעליונות המילה על ההרגשה, לי חשוב לשמוע "סליחה", ולו כדי לשים בעצמי את המאורע מאחוריי. האם אפשר לסלוח מבלי להבין?
אני אסירת תודה על... סבא, סבתא ודודה שלי. תמיד היה להם מקום חם ומיוחד בליבי. אך לאחרונה הבנתי כי תפקידם היה כנראה משמעותי עוד יותר, כי נוכח הנסיבות, השפעתם עלי הפכה חזקה בהרבה עקב העדר כה משמעותי של מה שהיה אמור להיות בבסיס בילדותי.
מחדרי הלימודים... הלוואי ולא הייתי לומדת את כל מה שלמדתי לאחרונה על אחת ממערכות יחסים הבסיסיות בחיי. אולי זו שאמורה להיות הבסיסית ביותר, המשמעותית ביותר, אחת שמצמיחה אותי. וכל מה שאני מרגישה הוא שהיא חתכה את כנפיי. האם הייתי יכולה להיות מה שאני היום מבלי שהייתי צריכה לעבור את מה שעברתי?
מהמטבח... לראשונה בחיי, רצוני לבשל גובר על המצג העובדתי המתאפשר. אני מנסה לעשות סיבובים באוויר כדי לאפשר לעצמי לבשל. מממ.. מה זה אומר בעצם? שחס ושלום התחלתי לאהוב לבשל...? שששש....
אני לובשת... מכנס טייץ שחור (רק לחשוב שבתיכון ממש סלדתי מפריט לבוש זה). אחד עם הגומי הרחב של מכנסי הריון, שדי למדתי לאהוב. טוניקה שחורה. רק אחרי שיצאנו לטייל הערב, קלטתי שהתלבשתי בניגוד הגמור ללבן שהייתי אמורה ללבוש היום. האם אוכל אי פעם להיות לא שונה..? או שזה פשוט נתן ביטוי חיצוני למה שהרגשתי מבפנים
אני יוצרת... סליחה. האם יש לי את החומרים הדרושים כדי ליצור אותה? האם הריקנות שאני מרגישה בפנים תגבור על הפצע העמוק שנפתח מחדש? מה מהם יהיה לי להשראה לסלוח? ומה אוכל ליצור בסליחה...?
אני הולכת... אחרי שכולם ישנו, אנסה לפקוח שוב את עיניי העצומות ולהמשיך בשיחה שאינה נגמרת כבר יממה, עם דודתי, למרות ההפסקה בת עשר שנים לערך...
אני קוראת... כמעט הכל, לאחרונה, בראשי תיבות. או בכל מילה, מדי כמה מילים. באין זמן כמעט, זה היותר שאוכל להרשות לעצמי.
אני מקווה... שהעדר הבנה יתגלה לבסוף כאי הבנה. ואז נוכל לגשר עליה. כל כך מקווה לכך. שמעלטה תפציע הדרך. אם כי מתקשה מאוד להאמין בכך.
אני שומעת... כמעט שומעת את עצמי זועקת מרוב כאב. האם מה שלא זוכרים יכול שלא להיות בגלל שלא היה קיים?
ברחבי הבית... לאט לאט נוצרת לה שגרה חדשה. עוד שברירית, כעלה נידף בסתיו, אך בכל זאת שגרתיות דופקת בחלוני.
אחד הדברים האהובים עלי... הטיולים של ארבעתנו יחד. לראות את שניכם שוכבים במיטה. את המבט המתבונן של כל אחד מכם. את אבא שר לכם.
התכניות להמשך השבוע... להתרכז בהנאה מהבילוי עם דודתי, לדמיין עד כמה זה היה יכול להיות נפלא אם היה הוא נגיש יותר, לא לנסות לחשוב כי יעבור עוד כל כך הרבה זמן עד שנתראה שוב...
10 תגובות:
וואוו,מירי, נשמע שעוברת עליך תקופה לא קלה בכלל. היכולת שלך לבטא את מה שבפנים מדהימה אותי פעם אחר פעם. נראה לי אולי כי אני כל כך מתקשה בזה ולא מצליחה לסדר בכתב את כל הבלאגן שבפנים.
לצערי אני מצליחה להזדהות מאוד עם מילותייך בעקבות התקופה האחרונה (ובעצם חיים שלמים) של קושי מאוד גדול בקשר שלי עם אימי. מאחלת לך למצוא הקלה מהכאב ולהגיע להשלמה כלשהי עם המחסור הגדול. ולפתע אני מרגישה כאילו אני כותבת לעצמי. מקווה שלא השלכתי יותר מדי ממה שעובר עליי, עלייך, ואם כן, סליחה.
נשמע שאפשר רק לתת חיבוק גדול! אמנם וירטואלי ומרחוק, אבל בכל זאת חיבוק. אני מקווה בשבילך שבקרוב דברים ישתנו. את בטח לא צריכה תזכורת, אבל את מוקפת בשלושה אנשים אהובים. נכון שהמעגל הרחוק גם חשוב, אבל חשוב יותר הוא התא המשפחתי המצומצם בו התברכת.
אני מקווה שמתוך ההבנה, ההקשבה וההזכרות תבוא גם הסליחה. זה אולי אומר כי לעולם לא תצליחו להיות בקשר, אולי תהיו. החשוב ביותר הוא שהפצע יגליד ויבריא. הלואי ואוכל למצוא במה עוד לעזור ולחזק אותך. אוהב אותך מאוד.
אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד!!! הלואי ויכולתי לבוא עכשיו ולתת לך חיבוק גדול ולשמוע ממך עוד על מה שאת חווה בימים האחרונים!
מחכה מאוד לדבר איתך ולשמוע ממך עוד.
אילנה, אני מאוד שמחה ששיתפת אותי. תודה לך על האמון. ממש לא הכבדת. ולא השלכת. לצערי, יש יותר סיכוי שאצליח להשלים עם החסר, מאשר שהחסר יושלם. גם אם כרגע זה נראה כמעט בלתי אפשרי. לפחות כך מרגיש. מתי אתם מגיעים לארץ?
איריס, תאמיני או לא, הרגשתי את החיבוק. יש לי המון על מה לברך. תודה שהזכרת. ותודה על המייל...:)
אהובי, בזכותך אני לא מתרסקת. לא מפסיקה לגלות כמה בריאות ושפיות הכנסת לחיי. תודה רבה לך.
נ.ב. אני לא חושבת שאצליח להבין. אולי אני פשוט צריכ לוותר על לנסות. אולי כך יהיה קל יותר, אם אצליח...
שאגה יקירתי, גם אני מקווה לדבר איתך בקרוב מאוד. למרות שבליבי לא זכית ליותר מדי שקט. אוהבת אותך מאוד!
את לא צריכה ויכולה להבין...מה הניע מה היו השיקולים- אפשר להשתגע מזה. את יכולה להשלים עם מה שהיה, לקבל להבין שכך היה. היום את פועלת ממקומות אלו, זה מה שחשוב לדעת. שום דבר לא ישנה את מה שקרה בעבר... הכעס אולי ידעך ויעלם לו ותבוא ההשלמה המבורכת.
Congratulations!
I am just catching up with my Montessori blog reading and thinking that baby must be due around now, I hope you had an easy nd safe birth, relax and enjoy the time with your new precious one
Jo
הוסף רשומת תגובה