לבתנו: חששות מרפלוקס

והסיבה הנוספת לכך שתנוחה זו הייתה אהובה על כולנו היא כי היא הייתה התנוחה היחידה כמעט שהרגיעה אותך בחודשך הראשון.

לצ'ופו היה רפלוקס. ואני לא האמנתי בכך. ממה שידעתי על מחלה זו אז, הוא היה אמור לפלוט כל הזמן. והוא לא היה פולט בכלל. אפילו גרפסים כמעט ולא היו לו. כך שכשאבא אמר לי פעם אחר פעם שצ'ופו בוכה במהלך ההנקות, לא כל כך האמנתי לו. אפילו נעלבתי קצת. לא יודעת איך לא שמעתי אותו בוכה. אולי כל כך דאגתי לכך שינק טוב, שלא יכולתי להצמיד לחווית ההנקה משהו לא תקין. והוא בכה. והוא סבל. ואני האמנתי שמדובר בגזים. רק אחרי שעברו שלושה חודשים, ול"גזים" עדיין היה זכר חזק, הסכמתי ללכת לגסטרואנטרולוגית. אבחנתה הייתה חד משמעית. הסתבר שלמעשה אין דבר כזה - גזים. ולא חייבות להיות פליטות נראות לעין. לאחיך היה רפלוקס. היא רשמה לו לוסק. אני עדיין הייתי סקפטית. אך אחרי השינוי המאוד משמעותי שחל באחיך אחרי שהתחיל בלקיחת התרופה, הבנתי עד כמה כנראה לפני כן היה לו רע. והרגשתי פשוט זוועה על כך שמנעתי ממנו טיפול במשך ארבעה חודשים.

באותו הרגע כרתנו ברית, אבא ואני. במקרה הצורך, לא משנה מה תהיה דעתנו, תמיד נקח אותכם לקבלת חוות דעת רפואית, ורק לאחריה נחליט איך נפעל. כך נהגנו עם צ'ופו. וכך גם נהגנו עתה איתך.

כבר ביומך הראשון הזכרת לנו כי את בהחלט חלק מאיתנו. לרוב אומרים כי ביום הראשון התינוקות ישנים, וביום השני מתעוררים לחיים. את הקשבת. ועשית להיפך. ביום הראשון כמעט כל היום היית ערה לחלוטין. ולמחרת ישנת כמעט כל היום. כך נמשך עוד יום - יומיים. אנחנו כבר התחלנו לדאוג שמא הצלחנו להוליד ילד ישן. במהרה דאגת לתקן את הרושם שיצרת.

ואז הגיע הבכי. למעשה, רוב הערות שלך מועברת בבכי. אני לא יודעת. אולי באמת כך מתנהגים התינוקות. לא כך זכור לי צ'ופו, אך ההימנעות שלי מלראות שמשהו לא בסדר איתו אז, גורמת לי להיות הרבה יותר מודעת לבכי שלך עתה. גם לאבא. ולכן, למרות שהיית אך בת שבועיים וחצי, יצרנו קשר טלפוני עם הגסטרואנטרולוגית המקסימה. כל מה שתיארנו - הפליטות הרבות (מלא להכיר מהו גרפס בכלל עם צ'ופו, מצאתי את עצמי עושה דוקטורט איתך בנושא - לא היה לי מושג איך עוזרים לך לעשות גרפס, אם מניקים במהלכו, כמה זמן מחכים), התקפי בכי במהלך ההנקה, הרגעות במצג מאונך, הצביע על רפלוקס קלאסי. ועדיין, ביחד עם הרופאה קיבלנו החלטה לדחות את מתן לוסק כמה שנוכל. מאז אנחנו בקשר שבועי טלפוני.

אפשר לומר כי המצב השתפר (טפו טפו טפו). את כמעט ולא פולטת יותר. והבכי במהלך ההנקה זניח יחסית. לעומת זאת, התקפי בכי ללא כל סיבה נראית לעין התגברו.

וזה הדבר הכי קשה. הבנתי כי אין משהו קשה יותר בשבילי מלהחזיק בידי שעה אחר שעה ילד שלי בוכה, ללא כל אפשרות לסייע לו. חוסר האונים כל כך גבוה שאני כמעט ונשברת.

עד לאחרונה ממש כמעט בכל טיטול שלך היה קאקי. אפילו דאגנו אם כמויות כאלה של קאקי נורמליות (מסתבר שכן). דאגנו גם לעצמת היציאות שהיו מרעידות את גופך הקטן - מי היה מאמין שמשהו יצא בלחץ כזה ממך. בימיך הראשונים מצאנו את עצמנו רצים בין החדר לשירותים, לשטוף את הטוסיק, ובחזרה, בתפילה מתמדת שלא תעשי קאקי בדרך עלינו. כך גם נולד הביטוי העדין של צ'ופו: "יש לך עוד קאקי, גברת?". בכל פעם שמחליפים לך טיטול, מחכים כמה דקות לפני ההחלפה לוודא אם לא תעשי עוד קאקי.

אך בימים האחרונים, למרות שכמות הקאקי עדיין רבה, את יותר ויותר סובלת מכאבי בטן. אם את לא בוכה, את מתפתלת מכאבי בטן. ממש כמו נחש קטן. כשזה מגיע, שום דבר לא עוזר. רק אחרי שתתעלפי לשינה ותישני קצת, תתעוררי, ואז, לפני שאת יונקת, או ממש אחרי המציצות הראשונות, יוצא הבום. ואז עוד. ואז עוד. ורק אז את מוכנה לינוק.

נ.ב. בתמונות את בת 11 ימים...