יום חמישי, 2 בספטמבר 2010

לבתנו: סיפור לידתך

מהיכן מתחילים?

ניסיתי לאתר את הרגע בו התחיל סיפור לידתך. משום מה, עלתה לי בלב ישירות הפגישה עם רחלי. יותר נכון, מה שקרה לנו בפגישה זו. זה היה בסוף השבוע ה-37 להריון איתך, חודש כמעט לפני היום בו נולדת, ביום חמישי. את רחלי פגשתי עוד בהריון עם צ'ופו. אז הקפדתי לעשות יוגה לנשים בהריון מדי שבוע, החל בחודש רביעי לערך, ועד היום בו צ'ופו נולד ממש. היה לי ברור לגמרי כי גם הפעם אתרגל יוגה. אך להפתעתי הרבה גיליתי, כי אני אולי בן האדם היחיד על פני כדור הארץ, שיוגה לא עושה לא טוב. גם לא יוגה עדין כמו יוגה לנשים בהריון. אחרי שבמשך שלושה שבועות ברציפות הרגשתי ממש חולה בסופי השבוע שבאו אחרי התרגול, ובפעם האחרונה שבהן התפרקתי כמעט לגמרי, החלטתי, בסיוע העדין של אביך, כי חבל להלחם במשהו שכנראה לא נועד להיות. הרגשתי כאילו אני נוטשת לגמרי את ההכנות ללידה בנטישתי את יוגה, אך בפועל הרגשתי מצוין. כל הכאבים שקדמו ליוגה, במיוחד באגן, נעלמו אחרי שהפסקתי לתרגל. רחלי, ברוב נדיבותה, תמכה בהחלטה זו. אך ההכרות עם רחלי הייתה מעבר להתנסות ביוגה. עם צ'ופו, לקראת סוף ההריון, ערכנו מפגש הכנה ללידה פרטי עם רחלי, בנוסף לקורס ההכנה הרגיל בו השתתפנו מטעם קופת החולים. למרות שבפועל, לצערנו, כמעט ולא השתמשנו אז בשום כלי שקיבלנו מרחלי, זכרתי כי מפגש זה קירב אותנו מאוד ללידה, ומתחילת ההריון איתך ציפיתי לו. למרות שבדרך כלל, רחלי נוהגת לערוך מפגשים אלה ממש לקראת הסוף, אני כבר לא התאפקתי, וביקשתי ממנה לחרוג ממנהגה

וכך מצאנו את עצמנו בבוקר יום חמישי חם נפגשים איתה בביתה. מה שקרה שם היה מיוחד מאוד. באחת השיחות עם רחלי בטרם המפגש, מתוך הכרותה את התייחסותי ללידה, היא ניסתה לדבר איתי על הכנה נפשית לקראת הלידה. אני לא כל כך הקשבתי. לא האמנתי כי אוכל אי פעם לדבר על לידה בנימה חיובית, שלא לדבר על לתאר אותה כחוויה מדהימה ומעצימה. את המסע שעשינו במובן זה את כבר מכירה. כאן אציין רק כי מה שרצינו לקבל מרחלי הוא הכנה פיזית בלבד, לתרגל תנוחות ולהבין איך אביך יוכל לסייע לי. בפועל, רוב המפגש דיברנו. אני שוב סיפרתי מה קרה לי בלידה עם צ'ופו ועל החשש הכבד מאוד שלי ללדת שוב. ואז אבא דיבר וסיפר כי איכשהו, רק בשלבים המתקדמים של ההריון איתך, גילינו כי חווית הלידה שלנו את צ'ופו הייתה מאוד שונה. וכי רק עתה הוא מבין עד כמה אני פוחדת. לכאורה, לא נאמר שום דבר חדש. אך משהו בלשמוע את אבא מדבר ריגש אותי מאוד. וכשהוא הוסיף כי הוא תמיד חשב שלמרות הסיבוך, הלידה של צ'ופו הייתה טובה במובן זה שמבחינתו אני התמודדתי איתה וקידמתי אותה, וילדתי אותו בלידה טבעית, הופתעתי. הוא המשיך שאולי זה מה שהטעה אותו - כי ההתרשמות שלו הייתה כי אני מסוגלת ללדת וכי כוחותיי עומדים לרשותי ויחזקו אותי גם הפעם. משהו במילים שלו טלטל אותי. מעולם לא ראיתי את הדברים באור זה. וכשרחלי חיזקה את דבריו, כשסקרה באופן אובייקטיבי את התקדמות הלידה של צ'ופו על שלביה, לפתע לגמרי משהו באמונתי בעצמי השתנה. האם באמת אני מסוגלת ללדת? והתשובה פתאום הייתה חיובית. שוב, אביך הזכיר לי את מה שבטעות שכחתי, אך יותר מכל, להרגיש אותו סופסוף כל כך קרוב אלי ואיתי בחוויה זו, עורר את כוחותיי, ואת אמונתי הכל כך נוכחת שם בדרך כלל, שביחד אנחנו תמיד השלם.

כיוון שלא הספקנו לעבור על התנוחות ועל הסיוע האפשרי מצד אביך, קבענו עם רחלי מפגש נוסף, ביום ראשון בבוקר. כשיצאתי מפתח ביתה, הרגשתי כאילו הכל מסביבי היה צבוע בצבעים אחרים לגמרי - גוונים רגועים יותר, שלווים יותר, רכים יותר. באותו היום כתבתי לך על המסע שהרגשתי שעברנו, וגם על כמה מבורכים אנו, אבא ואני, וגם צ'ופו ואת, שיש לנו אחד את השניה. ביום שישי בערב, ראינו גם את הסרט "לידה אורגזמית". תמיד מרתק אותי עד כמה לכל דבר יש את העיתוי שלו, ועד כמה נכון לחכות עד שהדברים יקרו בקצב שלהם ולא לדחוק במתרחש. על הסרט סיפרה לי ריטה אי שם בשולי יוני. אך לא לי, ולא לאבא אז, לא הרגיש נחוץ או חיוני לצפות בו. אפילו גיחכנו למשמע שמו. הפעם, שנינו, מבלי להיוועץ אחד בשניה, רצינו לצפות בו. ושוב, לא שגילינו הרבה דברים חדשים (מעבר לקשר הדוק הקיים בין מתן פטוצין לבין ההגעה לניתוח קייסרי בסופו של דבר), ולא שהסרט לא היה מגמתי מאוד לטובת לידות בית (ולא אפילו לידות טבעיות בבתי חולים), אך כנראה שמעו וראו אותם אוזניים ועיניים אחרות. מוכנות יותר. הסרט השאיר עלינו רושם עמוק. ואני, יותר מכל, לא הצלחתי לשכוח את המשפט המסכם את הסרט: "להיות מציאותית זה לצפות שהלידה שלך תהיה נפלאה". כמה פשוט, אך כמה קשה. כך חזרנו לרחלי. צ'ופו בילה בינתיים עם איריס במשפחתונה (ביום חמישי, הוא בילה עם סבא במגרש המשחקים). וגם בהתנהגותו הרגישה הרגשתי כאילו נותן לנו את ברכתו, כאילו מחזק אותי בשתיקה העדינה שלו ובחיוך המקסים. מעולם לא נשאר כך עם מישהו, מעבר עם אמא שלי או עם סבא לכמה שעות בודדות. חששתי מה אומר לו, ואיך יגיב. והוא הגיב בחיוך רגוע, עת סיפרנו לו שיבלה אצל איריס בזמן הפגישה שלנו עם רחלי. כבוש באותו החיוך, יצא מהאוטו, ירד איתי לאיריס, ותוך כמה רגעים כבר היה עסוק באחד העיסוקים שלו. רחלי שוב חיזקה אותנו. הפעם גם עברנו על החלק הפיזי. הרגשנו כי עתה אנחנו מוכנים.

באותו היום החלטתי כי אני מנהיגה גישה חדשה גם כלפי לחץ הדם שלי. בשל רעלת ההריון שהתפתחה בלידת צ'ופו, הייתי צריכה להיות במעקב מתמיד של מדידת לחץ הדם. החל בשבוע 36 פעמיים בשבוע, והחל בשבוע 38 שלוש פעמים בשבוע. אין למדע כל מושג לפשר התרחשות רעלת הריון (וגם לא לריפוייה, מעבר להולדה כמעט מיידית). ההמלצה היחידה אם בכלל, היא לנוח כמה שיותר, במיוחד בשליש האחרון של ההריון, ולהמנע ממצבי לחץ ומצוקה, מה שגם ברגיל יכול להעלות את לחץ הדם. אני, שמטבעי (או שזה מהמצע עליו גדלתי, ורק עתה מנסה בכל כוחותיי להיפטר ממנו..?) דאגנית מאוד, אכן דאגתי מאוד לכך שהרעלת תשוב גם בהריון איתך. בהתחלה הייתי ממש היסטרית, אחר כך, קצת נרגעתי. אך בכל זאת, בכל מדידה רעדתי ממתח. הפעם החלטתי כי לא משנה כמה מאמץ זה ידרוש ממני, אני פשוט חייבת לשנות גישה גם בעניין זה. אני חייבת להזכיר לעצמי, שלא נגיד, לצעוק לעצמי בקולי קולות, שהמחשבה משפיעה על יצירת המציאות, ושאם אני רוצה שהמציאות תהיה בהירה יותר, אני חייבת לשלוט במחשבותיי במובן זה. בזמנו התנגדתי לכך שיהיה לנו מכשיר למדידת לחץ דם בבית, כי הייתי בטוחה שמרוב דאגה אני אמדוד לחץ דם מדי כמה שעות. עתה החלטתי כי אני שולטת על המכשיר הזה ולא להיפך. כמה ימים מאוחר יותר אבא השכיר את המכשיר ב"יד שרה". לשמחתו הרבה של אחיך, שהתחיל למדוד לי לחץ דם באמת כל כמה שעות במכשירים היצירתיים שלו.

העצירה הבאה במסע לקראתך התרחשה עשרה ימים מאוחר יותר. יום חמישי, 5 באוגוסט. סוף השבוע ה-39 להריון איתך. אנחנו בביקור אצל רופא הנשים שלי – רופא מדהים, איש משכמו ומעלה, קודם כל איש, ואחר כך רופא. צ'ופו איתנו. במהלך הבדיקה, בחצי חיוך, אני אומרת לרופא כי אם תבואי כמו צ'ופו, אז אנחנו צריכים לחכות לבואך למחרת. התשובה היא: "מה זאת אומרת? אם היא הייתה אמורה להיוולד כמוהו, היא כבר הייתה אמורה להיות כאן". וכאן התברר כי לפי הספירה המופיעה במחשב הרופא, התאריך הצפוי ללידתך הוא 9 באוגוסט, 4 ימים לפני התאריך הצפוי שלנו. נכנסתי להריון איתך מיד אחרי שהפסקתי לנהל את המעקב אחרי המחזור שלי. ואכן זכרתי, שבאחת הבדיקות הראשונות האולטרסאונד הצביע על ה-2 בנובמבר כמועד הווסת האחרונה. אז, כשניסיתי לבדוק מול היומן, המועד לא היה נראה לי הגיוני, ולכן אנחנו ספרנו מה-6 בנובמבר. אמנם לא רשמתי את המועד של הווסת האחרונה, אך במשך כמה וכמה חודשים היא הייתה סדירה, כך שהערכתי שגם הפעם לא הטעתה. הייתי בטוחה כי באיזשהו שלב הרופא הסכים איתי. טעיתי. לא שזה אי פעם שינה לנו משהו. הרי הכל הערכה בסופו של דבר. ובכל זאת, זה קצת טלטל אותנו, במיוחד אותי. לא רציתי להתחיל להלחץ – יותר מכל, לא רציתי כי אי פעם נשפיע על החלטתך להפציע לעולם. רציתי שתבואי מתי שתרגישי מוכנה. ואולי זה טלטל אותי ולו בשל העובדה כי לא יכולתי לדחות יותר את התשובה לשאלה - האם באמת אני מוכנה להגעתך? כך או כך, קבענו עם הרופא לבצע מוניטור ביום שלישי, ביום הראשון של השבוע ה-41 לפי ספירתו.

אבא לקח את צ'ופו ואותי לבריכה, וחזר לעבוד. את הברכה גילינו ממש כמה ימים לפני, ומאז כל אחר הצהרים אפשרי בילינו בה. זו הייתה הדרך היחידה להעביר קצת את החום הכמעט בלתי אפשרי, ואת הכליאה המאולצת של צ'ופו ושלי בבית. המים עשו לי טוב (ובדיעבד, אני גם בטוחה שהם מאוד הכינו את הגוף שלי ללידה), גרמו פלאים לכישורי השחייה של צ'ופו (שדי מהר ביקש לשחות לבד, עם גלגל ועם מצופים, או לחלופין רק איתנו, בלי האביזרים, בבריכה העמוקה של מבוגרים), רעננו לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש, עת העבירו את כל הדאגות מעלינו. כל מה שעשיתי בבריכה הוא להתרגש בריקוד המימי שלי עם צ'ופו, כשאני שרה לו את אחד השירים שלנו, או לוחשת לתוך אוזנו, לבקשתו, מה הוא היה אוהב לעשות כשהיה קטן (ממש ממש ממש ממש ממש קטן).

זו הייתה הפעם הראשונה בה אמרתי לך כי אנחנו מוכנים לקראתך. וביקשתי ממך להצטרף לקראתנו עת תרגישי מוכנה לכך.

למחרת, ארזנו תיק. היו לי כל מיני תכנונים קטנים לקראת הלידה. כל פעם שסיימתי משהו, הרגשתי שקידמתי את בואך בעוד צעד קטן. היה חשוב לי להקשיב לתחושות הבטן שלי בעניין זה, ולא לזרז - לא את עצמי, ולא אותך. וכך, לאט לאט, כל ההכנות היו מאחורינו. כיבסתי את כל הדרוש לעת הראשונה. תפרתי לך תיק טיטולים ומזרון החתלה. אבא בנה בסיס מעץ למיטה שלך. חתך את המזרון הישן שלנו (זו כנראה הפך למסורת אצלנו - הופכים את המזרון הישן שלנו לאחד בשביל הילדים שלנו, וקונים לעצמנו מזרון חדש). תפרתי את המזרון. רכשנו את הפריטים האחרונים לקראת הלידה. ועתה הגיע תורו של התיק. בכל זאת, הגענו לתחילתו של השבוע ה-40.

ביום ראשון, כהרגלינו מדי שלושה ימים, בדקנו לחץ דם. לפתע התוצאה הייתה 120 על 80 (ואני מעגלת כלפי מטה, בפועל היא הייתה 125 על 85). מאוחר יותר, התברר כי זו התוצאה הממוצעת לנשים בהריון מתקדם. אך באותו הרגע, בשבילי, שלחץ הדם שלי לא עלה עד כה מעבר ל-110 על 70, זו הייתה תוצאה די מלחיצה. ידעתי כי אם אגיע ללחץ הדם של 140 על 90, אצטרך לפנות לטיפול. לא ידעתי אז גם כי אין מדובר בסתם מספרים, וכדי להעלות את המדידה גם בחמש עשיריות, נדרשת דרך ארוכה. די נלחצתי. ישירות עברו לי תסריטים שונים בראש (זו ברירת המחדל אצלי - כדי לא ליפול אליה, אני צריכה להתאמץ, ובמובנים מסוימים להתאמץ מאוד). השגתי מספרי טלפון של המטפלות בשיאצו ובדיקור סיני, כדי שאוכל להזעיק אותן לחדר לידה, במידה ואצטרך לנסוע לבית חולים וימליצו על זירוז הלידה. ו... נסענו לבריכה. המים עשו את שלהם. הרגיעו. שטפו. ליטפו את שלושתינו בעוד שאנחנו מתחבקים בהם.

המחשבות כמעט חלפו. ובכל זאת, אחרי התלבטויות ושיחות בינינו, החלטנו כמה החלטות חשובות. לא נתחיל למדוד לחץ דם מדי יום. רק המחשבה על כך העלתה לי אותו, ללא כל ספק. לא נזרז את הלידה גם לא באמצעים הטבעיים. למרות שהוסבר לנו על ידי כל מי ששאלנו על כך, כי הטיפולים האלטרנטיביים לא יכולים לזרז את מה שלא אמור לקרות מעצמו, אלא רק לסייע לתהליך (כלומר, אם העובר לא מוכן, הוא לא יוולד אך בשל הטיפולים), לא הרגיש לנו נכון לפנות לערוצים אלה, לפחות לא בשלב זה. כלומר, אבא שלך ידע זאת מההתחלה. אני הייתי צריכה להזכר שוב כי אני מאמינה מאוד בכך כי כל דבר חייב לקרות בזמן שלו. ואפילו פסיכולוגית לא רציתי לדחוק בך להגיע.

המשכנו לדבר איתך. המשכנו להגיד לך כמה אנחנו אוהבים אותך ומחכים לך. אך גם מבקשים ממך להגיע מתי שירגיש לך נוח להגיע.

ואני התחלתי ללכת בערבים. בקטנה. עד כמה שאפשר היה במזג אוויר מטורף זה של חום בלתי אפשרי. מה גם שהייתי צריכה כל הזמן להתמודד עם הדילמה - ללכת כדי לסייע לגוף שלי, מול לא ללכת יותר מדי כדי לא להעלות את לחץ הדם.

ביום שלישי נסענו לבית חולים. היה מתיש. מתיש מאוד. בדרך עמדנו בפקק בצ'ק פוסט, סתם, בשל מחסום משטרתי, במשך שעה בול. על השעון. אני כל הזמן חשבתי כי אם היינו צריכים להגיע עכשיו לבית חולים בגלל הצירים, לא היה לנו כל סיכוי. כמה רלוונטיות היו מחשבות אלה, יתברר בהמשך. אחרי כן, היינו צריכים לחפש חניה. גם זה לקח זמן. המצב פשוט אבסורדי - בונים חניון בבית החולים, ולכן לא ניתן אפילו להכנס למיון עם האוטו. חייבים להחנות בחוץ. ברחובות הצדדיים או בחניון הרכבת שהוא במרחק של 10 דקות הליכה. אמרתי לאבא באותו היום שלא משנה לי איך, כשנגיע עם צירים, או שאני אבוא איתו לחניון הרכבת ומשם נתפוש מונית, או נחנה פשוט על המדרכה באמצע הרחוב, או נפרוץ את המחסום. העיקר, הוא לא משאיר אותי לבד ולו לרגע. שוב, כמה רלוונטיות היו גם מחשבות אלה. הבדיקה הייתה די מהירה. לא היו צירים. הייתה פתיחה של 1.5, מה שנחשב לפתיחה פיזיולוגית טבעית בלידות חוזרות. הם רצו שאחזור ביום שישי למוניטור נוסף, אך שכנעתי את הרופא שלי כי גם אם אגיע ביום ראשון, לא ירימו גבה.

על אף שהבדיקה הייתה מהירה, עדיין בין פה לשם, אחרי ההמתנה לרופא שישחרר אותנו ממיון יולדות, יצא שחזרנו הביתה רק בסביבות 16:00. הדבר המדהים היחיד שקרה באותו היום הוא כי צ'ופו העביר אותו אצל תמר. והיה לו פשוט מדהים. ולי היה מדהים לא פחות - הרגשה לגמרי לא מוכרת לדעת כי הוא במקום שטוב לו, בו מכבדים את הדרך שלנו, ומאפשרים לנו להתרכז במה שחשוב מאוד כי נתרכז. הרגשה חמה ומאפשרת, כזו שהייתי יכולה בקלות להתרגל עליה, אם הנסיבות היו שונות.

רק למחרת לאט לאט חזרתי לעצמי. אז הבנתי כי אין כל אפשרות שאוכל להעביר ככה כל כמה ימים. אם הייתי צריכה ללדת בערב המוניטור, ברור לי כי הייתי מוצאת כוחות לכך, אך מראש הייתי בעמדה נחותה בהרבה. ובאמת לא הרגיש לי נכון הצורך בביצוע מוניטור בכזו תכיפות. מה גם שעם זאת שאנחנו סומכים ומכבדים מאוד את הרופא שלנו, לפי ספירה המוערכת שלנו, שבוע ה-41 היה אמור להתחיל רק ביום שישי. עשיתי מה שאני תמיד עושה במצבים אלה - התייעצתי עם אבישג ועם תמר. וכמובן, דיברנו עם אבא. אחר הצהרים, הלכנו לבריכה - צ'ופו ואני. ביום חמישי, אבא המתוק שלך, לבקשתי המתחננת, הלך לדבר עם הרופא שלנו כאן במרפאה שליד ביתנו. איש מקסים זה, כבר בתחילת הנאום שבנינו בחריצות רבה, חייך: "רק מלחשוב על בית חולים, עולה לה לחץ הדם, אה?". הוא כבר הכיר אותי מספיק. הוא הסכים לבצע לי בדיקה שגרתית במרפאה ביום ראשון, ואז לבצע הערכת מצב מחודשת. הרגיע אותי מספיק. את אחר הצהרים בילינו שוב בבריכה עם אבא.

ואז הגיע יום שישי. המועד הצפוי להגעתך לפי ספירתנו הפחות או יותר מדויקת. לקראת הערב הלכנו למגרש המשחקים שבמרכז. היה חם מאוד. אני בקושי הלכתי. רציתי לעשות סיבוב רגלי ארוך יותר, אך לא הצלחתי לשכנע את עצמי. גם לא הרגשתי נוח. החלטנו כי נעשה הליכה קצת יותר ארוכה מהרגיל בדרך לביתנו. כשיצאנו ממגרש המשחקים, שאלתי את אבא מה השעה. "שמונה וחצי", הייתה התשובה. חצינו את הכביש. עלינו במדרכה. שאלתי שוב: "מה השעה?" "שמונה וחצי", שוב אמר אבא. ביקשתי ממנו הערכה קצת יותר מדויקת. הוא חייך: "יש איזו סיבה מסוימת לכך שאת שואלת?". אכן הייתה! הצירים הופיעו. טובים. יציבים. ארוכים - 50 שניות כל אחד. התרגשנו מאוד. כל הדרך בחזרה לבית, כל פעם שהתסכלתי על אבא, הוא דקלם - עברו בדיוק חמש דקות. משך הצירים היה קבוע. בדיוק כמו בלידה של צ'ופו (אז אמנם הם הופיעו ישירות מדי 4 דקות, אך גם אז היו יציבים וסדירים). זה היה מצב שהכרתי. הרמתי ישירות כמה טלפונים. תמר הייתה אמורה לחזור לביתה רק כעבור כמה שעות. לא הצלחתי לתפוש את איריס. הקפצתי את רמת הכוננות של מאיה המתוקה. היינו בטוחים כי נגיע הביתה, נתארגן, וכעבור כמה שעות תצטרפי אלינו. אך ממש עם הגעתנו הביתה, אחרי כשעה של צירים סדירים, הם נעלמו באותה מהירות שהופיעו בה. היינו בטוחים שהם נעלמו רק בגלל שהגענו הביתה, ויופיעו יותר מאוחר, לכל המאוחר בלילה. הכנו ארוחת ערב. קידשנו. אכלנו. צ'ופו עשה מקלחת. השכבתי אותו לישון. היה קצת קשה להניק אותו, אז הנקתי אותו רק קצת. הרגשתי כאילו גם הוא קורא לך להגיע. ביקשתי מתמר וממאיה לישון עם פלאפונים דלוקים. הכנו את עצמנו להתעוררות בלילה. הלכנו לישון.

ו... התעוררנו בבוקר יום שבת ללא כל זכר לצירים. יתרה מזאת, מזמן לא ישנתי שינה כל כך טובה ועמוקה. היה רגע אחד בבוקר בו שכבתי בתנוחה מסוימת, בה לפתע לא הרגשתי את הבטן. לא הרגשתי את עצמי בהריון. התעוררתי בזיעה קלה. אבא המתוק שלך רצה לאפשר לי לנוח כמה שיותר. הוא וצ'ופו עסקו במליון דברים מסביב לבית. מסתבר, כי הדבר האחרון שהייתי זקוקה לו באותו היום היה להיות לבד ולנוח. ישירות צללתי למעמקים שרק אני יכולה לצלול אליהם, וברגעים מסוימים - די בקלות. לא ידעתי איך לפרש את הצירים שהופיעו לילה לפני. אפשר היה לראות בהם אות לכך שצדקנו, ואכן זה היה היום המשוער שלך. באופן שהופיעו, אפשר היה לחשוב כי את מזכירה לנו שאמנם כבר יש לך אח, ובדברים מסוימים אף תהיו דומים, עדיין את יישות חדשה ועצמאית. ובגדול, הרגשתי כאילו שוב, בפעם מי יודע כמה, ילדינו מלמדים אותנו עד כמה בעצם איננו יודעים דבר. ואולי אף הרגשתי מאוכזבת מכך שהצירים נעלמו. ממש כבר רציתי להכיר אותך. ולעבור את לידתך בשלום. אינני טובה כל כך בהמתנות ובמצבים לא בטוחים.

ובכל זאת, ביום ראשון בבוקר, כשהתעוררתי עם אותו ראש עמום, היה זה עניין של רגע, בו החלטתי כי אינני יכולה להמשיך להמתין לך במצב רוח ירוד שכזה. לא אני. ולבטח לא צ'ופו שקולט בשניה את מה שעובר עלינו. החלטתי לקחת שאיפה חדשה ולהתחיל שבוע חדש. מה לא עשינו באותו הבוקר צ'ופו ואני. בישלנו פסטה עם חצילים. אפינו מאפינס. סידרנו. קצת ניקינו. בדיעבד, כנראה באמת הפעם חוויתי את נפלאות הקינון שלקראת הלידה (אני, שהייתי לגמרי סקפטית לגבי כך שאי פעם זה ישפיע עלי). בצהרים, הלכנו אבא ואני לפגוש את הרופא. צ'ופו ישן. תמר המתוקה באה לארח לו חברה. אצל הרופא, איש מדהים שכמוהו, גילינו שלא רק מאיתנו הוא ביקש להגיע ללא תור, אלא גם מעוד שלוש נשים. כזה לב רחב יש לו. המתנו בסבלנות כשעה עד שנכנסנו לראות אותו. הכל היה תקין. על מי מנוחות. הדבר המצחיק היחיד שקרה הוא שהערכת המשקל שלך יצאה 4,200 ק"ג. מה שהצחיק אותי מאוד - עד כדי כך הבטן שלי נראתה לי קטנה. הרופא הסכים איתי כי זו הערכת משקל מוגזמת למדי. הוא יותר האמין להערכת המשקל שעשינו בבית החולים, אז יצא משקלך 3,700 ק"ג. הרופא ביקש כי אגיע לבית חולים לעשות מוניטור והערכת משקל מחודשת ביום שלישי בבוקר. ושוב שכנעתי אותו לדחות את המפגש שלנו ליום רביעי בצהרים. אמרתי לו בצחוק: "אל תלחיץ אותי עכשיו גם אתה". חזרנו הביתה. אבא היה צריך לרדת לעבוד קצת.

בלילה שבין יום ראשון ליום שני התעוררתי את אותה כמות הפעמים, אותה התעוררתי בכל הלילות במשך החודש האחרון. אך ההרגשה הייתה אחרת. לא ברורה משהו. פשוט אחרת. הרגשתי אי נעימות מסוימת. לא משהו שיכולתי להגדיר. אי ההנעימות חזרה על עצמה במשך כל יום השני. בסביבות 11 בבוקר חזרו גם הצירים. שלחתי לאבא הודעה: "אולי יש לי צירים :)". לא סדירים. אולי פעם בחצי שעה או פעם בשעה. ארוכים, אך לא כאלה שיכולתי להצביע בבירור על תחילתם וגם על סופם. היה נראה לנו כי הבטן הייתה נמוכה יותר. אך לא ממש האמנו בהשערות אלה אי פעם. אבא שאל אם להשאר איתנו. משהו בתחושת הבטן שלי דחק בי להתאזר בסבלנות ולאפשר לו לסיים את כל הדברים הדחופים בעבודתו. מתוק שכמוהו, התקשר כל כמה זמן לבדוק אם אני עדיין מסתדרת לבד. צ'ופו ואני הלכנו לבקר אצל מאיה. חזרנו לאכול צהרים. עזרתי לצ'ופו להרדם. כשהוא ינק, שוב חשבתי כאילו מושיט לך את ידו, ולמרות שגם הפעם זה גבל באי נעימות ואף בכאב, אפשרתי לו. הרגשתי כי את מאוד נמוכה. אך לא חשבתי שזה מבשר כי את קרובה מאוד, כיוון שהצירים לא היו סדירים. אפילו הצלחתי לישון קצת בצהרים. צ'ופו בא לישון איתי גם. אחר הצהרים התעקשתי שאבא וצ'ופו יסעו לעשות קניות. רק ביקשתי מאבא כי הפעם יסתפקו בקניות בסופרים בעיירה שלנו, ולא יסעו למרחק גדול. ככל שירד הערב, הרגשתי כי אי הנעימות גוברת. אך שוב. לא משהו מוגדר. היה משהו שונה נוסף, שאולי בדיעבד היה יכול לסמן לי כי משהו מתרחש - שלא כמו במשך כל החודש האחרון, כמעט כל כמה שעות הלכתי לשירותים להתרוקן. שמחתי כי הקיבה שלי חזרה להיות בסדר. אך לא ראיתי בכך סימן. הרגשתי כי לא אוכל להשכיב את צ'ופו לישון. הסברתי לו כי כואב לי לשבת, ואני צריכה ללכת. כי אבא ישאר איתו עד שירדם, ואני בינתיים אלך להתקלח, ואז לישון. הוא קיבל זאת בהבנה שקטה. היה לו רגע אחד של משבר עם אבא בחדר, אך די מהר אבא הצליח להסיח את דעתו. בינתיים, התקשרתי לתמר ולמאיה ושוב ביקשתי מהן להצמיד את פלאפונים. הלכתי להתקלח.

השעה הייתה 23:30.

במקלחת לפתע הרגשתי קליק מסוים בתוכי. כזה שבבקבוקי תרופות, בהם יש מעין נעילה אוטומטית. הייתי בטוחה כי אחד מהשניים קרה. או שנשבר בתוכי משהו. או שהתברגת לתוך התעלה. אני אפילו לא יכולה להסביר לאן בדיוק. הופעתי מעצם התיאור שעלה לי בראש - אני לא כל מודעת בדרך כלל לתהליכים שבגוף. אך פשוט הרגשתי כאילו הבריגו בתוכי משהו. ומאותו הרגע הצירים התחילו ליפול כמו כוכבים בליל מטאורים. ארוכים. חזקים. טובים. מבורכים. כל 3 דקות. למשך דקה לפחות. סיימתי להתקלח. רצתי (בערך) לחדר של צ'ופו. חשבתי שגם אם הוא לא ישן, נתמודד עם זה. הוא ישן. ביחד עם אבא. כל הזמן ביקשתי בליבי, בשקט בשקט, שאם תוכלי, תתחילי את השלב האחרון של המסע שלך אלינו, אחרי שירדם בלילה, או מוקדם מוקדם בבוקר. כדי שהרדמותו, שהיא כל כך עדינו אצלנו, ולרוב מתבצעת בנוכחותי, לא תוסט. ועתה, הודיתי לך בליבי על כי הקשבת לי. חצי רדום, אבא יצא מהחדר. התחיל בשלבים האחרונים של אריזת התיק. בהתחלה בצעדים איטיים וברוגע. די מהר, אחרי שנוכח לדעת כי הדברים אכן מתפתחים מהר, התחיל לרוץ ברחבי הבית. ואני בינתיים נאנחת על הכדור. בין לבין, מטפטפים לי המים. אבא עוצר רק כדי לסייע לי בציר. חשבתי לחכות עוד כחצי שעה ולהתקשר רק אז לתמר. אז הבטן שלי צעקה בקולי קולות - תתקשרי עכשיו! מכסימום, היא תחזור הביתה. זו חברה, אין מה להרגיש לא נעים כלפיה. לא עכשיו. התקשרתי. אמרתי לה: "בואי". תמר המדהימה ענתה לי: "אני בדרך". התחלתי להסביר. תמר השתיקה אותי: "חבל על הזמן. אני מגיעה". היא הגיעה תוך רבע שעה. כשהיא שמה לי יד על הבטן, ידעתי לפי מבטה כי את קרובה. קרובה מאוד. לא שאלתי אותה דבר, כדי לא לשמוע את תשובתה בקול רם. באיזשהו רגע בכל זאת, ממש נלחצתי. לחשתי לתמר: "איך אני אצליח להגיע לבית חולים?". היא ענתה לי ברוגע הכה מאפיין אותה: "את תגיעי". "באיזה שלב אצטרך להזעיק אמבולנס?" "למה את צריכה אמבולנס? את תגיעי לבית החולים", היא צחקה. רציתי לצחצח שיניים. רציתי לצלם את הבטן ברגעים האחרונים שלפני. רציתי להוציא לתמר מצעים נקיים. הצירים התעצמו. ואבא פשוט משך אותי החוצה.

אבא ותמר ניסו להניע אותי מלקחת את כדור הפיזיו לחדרי הלידה בטענה כי לבטח יש להם שם כדורים. לא הייתי מוכנה לשמוע על כך. למזלי.

בין הבית לאוטו שחנה מאחור במרחק של 20 מטר אולי, חוויתי שני צירים. ניסיתי לא להתחיל להבהל. פניתי כמעט בבכי לאבא. כמו תמר, בשלווה מדהימה לנוכח הנסיבות הוא ענה לי: "אנחנו נגיע לבית החולים". ארזתי את עצמי. נדחפתי מאחור, מאחורי המושב שליד מושב הנהג. הזזנו את המושב שלפניי עד כמה שיכולנו קדימה. שמתי את הכדור לפניי כדי לנסות לנוח עליו בין הצירים. לא חגרתי. טפטפתי גם בדרך מי שפיר, אך לא סיפרתי לאבא כדי לא להדאיג אותו מעבר למה שכבר היה מודאג. אבא ביקש שאני אתרכז בצירים, בעוד שהוא יתרכז בנהיגה. זו הייתה החלטה חכמה בהחלט! ועדיין, הייתי עדה לכל. למד מהירות שלא ירד מתחת ל-140 קמ"ש. לרכב שנסע לפנינו במהירות של 30 קמ"ש ברחוב הראשי שלנו עד שהועיל לפנות לכיוון תחנת הדלק. לצליל של אורות חרום שאבא הפעיל כדי להתריא לאחרים. לעיניים הדואגות של אבא שמביטות עלי במראה בשקט, למרות הפצרתו כי יתרכז בנהיגה, במיוחד כשאני נאנחת בציר. למראות הכל כך מוכרים שבצידי הכבי, אך עתה ניצבים בתפקידם החדש כמתריאים על המרחק שעוד נשאר לנו לעבור עד בית החולים. לרמזורים הלא תמיד נענים לבקשתינו להשאר ירוקים, ועדיין, אבא כמעט בקושי עוצר בהם. לרכב שפנה לו בניחותא בפניה ימינה לבית החולים, שכבר היה כל כך קרוב, שכל עיכוב נוסף בדרכינו אליו היה כמעט קשה מנשוא. לשעון שהראה שהצירים עברו לתדירות של מדי שתי דקות. לנהגים שברכבים שאנחנו חולפים על פניהם. אפילו במצבי, לא הצלחתי שלא לחשוב עד כמה החיים מדהימים הם. ומחזוריותם כל כך עוצמתית עד כי אי אפשר שלא להשאב לנוח בצילה לעיתים.

אך יותר מכל, התרכזתי בצירים. נתלית על הידית שמעל הדלת, מה שמסייע להעביר את הכאב שבציר. נחה בין ציר לציר. מנסה לא לחשוב על דבר. כדברי ימימה, מנסה להתרכז בכל ציר כאילו היה היחיד שקיים. לא היו אלה שלפניו ואלה שאחריו. כדברי רחלי, אני מזכירה לעצמי כי הגוף יודע ללדת. עקרונות אלה הם חלק בלתי נפרד מהוויה יומיומית שלנו, אך היה כל כך חשוב להזכיר לעצמי את קיומם גם בהקשר הלידה - הודיתי שוב לנשים מיוחדות אלה. אני מדברת אליך. מספרת לך כמה אנחנו אוהבים אותך. וכמה מברכים את בואך. מספרת כי מחכה לך משפחה חמה ואוהבת. כי כולנו כל כך מתרגשים לבואך. כי אני יודעת שהמעבר לא קל. ואני אשתדל לסייע לך עד כמה שאוכל. וכי אני מבקשת שאם תוכלי, בבקשה, תחכי עד שנגיע לבית החולים. "בואיייי!", זכור לי יותר מכל מהנסיעה באוטו. וכך גם סיפר לי אביך מאוחר יותר.

בדיעבד, הנסיעה באוטו הייתה הזמן היחיד שבו בפועל הצלחתי להתרכז בלידה בלבד. לא בהתארגנות שלקראת הנסיעה, ובנסיון שלא להכנס לפאניקה, כמו שהיה בבית, ולא בשיח עם צוות בית החולים, ובנסיון שלא להכנס ליאוש שהתלווה לכך, כפי שעוד יסופר בהמשך. ואכן, בהסתכלות לאחור, היה זה הזמן היחיד שבו הצירים היו פחות או יותר סבירים. לפחות, לי הם זכורים כי הכי פחות כואבים, למרות כאבם העז. בעיני היה זה כך בשל הנוכחות המלאה שלי בהם.

בדרך כלל לוקח בערך 45 דקות להגיע לבית החולים. אנחנו הגענו ברבע שעה- עשרים דקות גג.

איש הבטחון שבכניסה לבית החולים התעקש לבדוק לנו את תא המטען שברכב. לאחר שבניחותא יצא לו מהביתן שלו. למרות זעקותיו של אבא: "יש לי יולדת!". נכנסנו לחניה שלפני המיון. ראיתי את אבא חונה. נשמתי לרווחה. אך לפתע הוא התחיל שוב לנסוע. בדיעבד התברר כי איש בטחון נוסף סימן לו להמשיך לנסוע לחניון צדדי. מסתבר כי אבא חנה בחנית מוניות, והיה חשוב מאוד כי יזיז את האוטו משם (?!). אני רק יכולתי לראות באותו הרגע שהכניסה לבית החולים מתרחקת מאיתנו, ולחשוב, כמה מאמץ נוסף ידרש ממני כדי לעבור מרחק זה. מאמץ מיותר לגמרי. הסתבר כי החניון שהופנינו אליו הוא חניון נכים. אבא הבין את זה רק אחרי שעבר כמה וכמה חניות ריקות, ושם לב כי לא רק מעליהן, אלא מעל כל החניות, מופיע השלט האמור. בדיעבד חשבתי עד כמה אזרחים שומרי חוק אנחנו, שאפילו בנסיבות אלה חשבנו פעמיים אם לחנות בחניות אלה. לבסוף ראיתי את אבא חונה. ברוורס! בכוחותיי התשושים צעקתי לו: "רק לא ברוורס!" (צעקתי די הרבה באותו הערב, סליחה ושוב סליחה על כך, למרות שאביך הכחיש זאת בכל תוקף). במשך כל הנסיעה לא ידעתי אם אצליח להגיע לבית החולים מבלי להקיא את נשמתי. קשה לי ברגיל בנסיעות. בדרך כלל, אני הנהגת בשל כך. הפעם, הישיבה מאחור, ועוד עם צירים, בהחלט העמידה את כושר העמידה שלי בבחילות במבחן חדש. אך נסיעה ברוורס? לא רציתי להתגרות בגורל עד כדי כך.

יצאנו מהאוטו. אבא עם המזוודה על הגלגלים. עם שתי כריות סובה ביד. ברגע האחרון שמתי לב כי כדור הפיזיו נשאר באוטו. זעקתי לאבא שיוציא לי אותו. למרות שראיתי מבט מיואש על פניו, הוא הקשיב. הוא רצה לקחת אותו בעצמו. אך סירבתי להפרד ממנו. מה גם שזה בהחלט לא היה פרקטי במיוחד...

הקטע הבא כאילו לקוח מאחד הסרטים של קוסטריצה. או במילים אחרות, אם היינו מגיעים לבית החולים באור יום, לבטח היינו מופיעים בכל מבזקי החדשות האפשריים. אם לא בסרטונים של ה"פספוסים". אנחנו משתדלים לרוץ בערך 5 צעדים שמתאפשרים לנו בין הצירים. "לרוץ" זו הגדרה מוגזמת. "ללכת בצליעה תוך כדי הטפטופים" יותר מתאר את מה שקרה שם. ואז אני מתיישבת על הכדור. וצועקת בציר. צעקות עוזרות לי להעביר את הציר. למרות שאבא מתעקש כי בכלל לא צעקתי. לי זה היה נשמע כאילו אני מעירה את כל בית החולים. ואז שוב. חמישה צעדים. וציר. לא משנה איפה. בחניון. ברחבה שלפני מיון בית החולים. ברחבה שבדרך לבית החולים. ובינתיים פוסעים לידנו עוברים ושבים. מבטים אדישים משהו של אדון שמעשן ליד גברת בהריון, בכותונת של בית החולים עם עירוי בידה. מישהי מדברת בטלפון ומחייכת אלינו: "שיעבור בקלות" (חה!). מישהו בחליפה מהודרת שהיה נראה לי כפרופסור מאחת המחלקות עוצר לידנו: "למה שלא תעלו לחדר לידה?". אבא העדין שלך, המנומס והמתחשב כל כך בדרך כלל, שאי אפשר פשוט להוציא אותו משיווי המשקל שלו, עונה לו כפי שמעולם לא ראיתי אותו עונה למישהו: "ומה אתה חושב בדיוק שאנחנו עושים????" אני משתדלת להרגיע אותו, מבקשת ממנו לא לבזבז אנרגיות לכיוונים מיותרים, מבקשת להתרכז רק בנו. סופסוף מישהו מציע עזרה: "אולי להביא לכם כיסא גלגלים?". אבא נענה בחיוב (למרות שהסיכויים שהייתי מסכימה לשבת לרגע מבלי לזוז היו כמעט אפסיים). לא נאלצנו להתלבט בעניין זה כי מציע הסיוע נעלם בלא לשוב.

סופסוף נכנסו לבית החולים. בדרך למעלית. ציר. אני נשענת על הדלפק הריק של פקיד הקבלה. המעלית נפתחת. עוד ציר. אבא מבקש משתי נשים שעומדות ליד המעליות, שיחזיקו לנו את המעלית עד שיעבור הציר. אנחנו עולים למעלה. סופסוף, הגענו לחדרי הלידה.

השעה 00:55.

אני חושבת שלקח לי לפחות אותו פרק הזמן להגיע מחניון בית החולים לחדרי הלידה, כפי שלקח לנו להגיע מהבית לבית החולים.

הכניסה לחדרי הלידה ולמיון יולדות היא משותפת. לחדרי הלידה פונים שמאלה. למיון יולדות ימינה. נכנסנו לחדרי הלידה. זה היעיד יחיד שהצלחתי להתרכז בהגעתנו אליו. כהרגלי כבר, הנחתי כדור באמצע המסדרון. התיישבתי. ובירכתי ציר. היה ריק. תוך כדי טיפולי בציר, אני רואה מיילדת מציצה מתוך דלפק הקבלה. ואחריה הרופא. המבט על פניו המחויכות בחיוך ציני היה מעין "אני לא מאמין על אלה פשוט!". אבא זעק אליהם: "היא יולדת!". התשובה של הרופא, ושל המיילדות שלאט לאט התקרבו אלי, הייתה: "בבקשה תגשו למיון. תעשו מוניטור ותעברו הליך קבלה כמקובל". אני זעקתי: "אני לא הולכת לשום מקום. בקושי הגעתי עד כה. יש לי צירים כל שתי דקות". ותוך כדי, כמובן, הצירים אכן ממשיכים להגיע. למזלנו, נשמע לפתע קול שפוי: "האם זו לידה ראשונה?". "לא, שניה". "האם את רוצה ללחוץ?". "אני עוד לא מוכנה לכך. אבל היא כבר לוחצת". "בואו איתי לחדר לידה". המיילדת הובילה אותנו לחדר לידה. בדרכינו היא גם התריסה בעדינות אך בנחישות נגד דבריו הרופא, שטען: "מה זה כאן? יש פרוצדורה מסוימת שצריך לציית לה". אמרה לו כי היא רק רוצה לבדוק את הפתיחה, ונמשיך משם.

הובילו אותנו ל.. חדר לידה, שבו המתנו אבא ואני אחרי הלידה של צ'ופו, עד שלקחו אותנו למחלקת יולדות. אבא סיפר לי בדיעבד שלמרות שכמעט כל חדרי הלידה היו פנויים, הכניסו אותנו לחדר הלידה הקטן ביותר במחלקה. וגם סידרו אותו תוך כדי. לי באותו שלב כבר לא היה אכפת מכלום. העיקר, רציתי שיתחילו להתייחס אלינו. מבחינתי, הייתי יולדת גם בשירותים.

מרגע זה כמעט ולא היינו לבד יותר עד שהצטרפת אלינו.

המיילדת שנכנסה איתנו, נשארה איתנו עד הלידה. לשם הסיפור, אקרא לה המיילדת הראשונה. מדהים עד כמה סיפור הלידה שלך קיבל אותות סימליים בעיני. רק כשהתיישב בתודעתי, יכולתי להבחין בהם. מיילדת זו ייצגה באדיקות את הגישה הלא מתערבת. היא לא הציעה דבר, עד שלא ביקשנו. וגם אז, עד שלא ביקשנו בנחישות. היא לא כעסה לשום תגובה שהתקבלה מצידי, גם אם הייתה מנוגדת לגמרי להצעתה. היא פשוט תמכה במה שראתה שהתרחש. ואני, בשלב זה, בנסיבות אלה, שכל האנדרלמוסיה מסביבי די השתלטה על השביב הזעיר שנשאר מיכולתי להתרכז בצירים ולשלוט בהם, הייתי זקוקה להנחיה. גם אם אולי הייתי מתנגדת לה, הייתי זקוקה ליד שתושט כלפי. משום מה, גם באופן אישי, מיילדת זו לא שידרה לי אמינות רבה, כך שמראש לא כל כך סמכתי עליה.

וחבל. היא צדקה לאורך כל הדרך.

היא בדקה אותי. מבחינתה, הייתי בפתיחה מלאה. התפלאתי כי אני עדיין בחיים. והאמת, עד כה, בדיעבד, לא בזמן הצירים, אלא אפילו מהסתכלות כמעט מיידית עליהם בתומם, לא היה נורא עד כדי כך. נזכרתי גם כי רחלי אמרה שהצירים בפתיחה של 6-10 הם השלב הכי כואב של הלידה. זה לא מה שזכרתי מהלידה של צ'ופו, אך התפללתי כי הפעם יתברר כי זכרוני בגד בי. וגם שמחתי בליבי. זה אומר שעוד ממש קצת את מגיעה. המיילדת הודיעה לי כי את עוד גבוהה יחסית, אך אם אלחץ כמה פעמים, יש סיכוי שאוכל ללדת אותך. הדבר היה נשמע לי הזוי משהו. ראיתי שהיא מסדרת את המיטה. אמרתי לה שלא אוכל להיות בציר בשכיבה. היא אמרה לי שזו הדרך הכי נוחה מבחינתה לקבל אותך. סירבתי בתוקף. "לפחות, על שש", הפצרתי בה. היא נענתה. בינתיים, גם חוברתי למוניטור. עליתי על המיטה. וניסיתי לעבור כמה צירים על שש. הבעיה היא כי לא הצלחנו למצוא תנוחה נוחה לנוח בה בין הצירים. אפילו את כריות הסובה לא הצלחנו לסדר כך שיהיה לי נוח. כל מה שאיחלתי לו הוא מעין מוט מתח, שאוכל להתלות עליו, כמו שנתליתי באוטו על הידית שמעל הדלת. אך לא היה משהו דומה בסביבה. בחוכמתה, המיילדת חיכתה כמה צירים עד ששאלה אותי: "את חושבת שתצליחי לעבור עוד הרבה צירים ככה?". "לא", עניתי בכנות. כוחותיי הלכו ואזלו. לא נחתי בין הצירים.

היא הציעה שאנסה לשכב. הסכמתי לשכב על הצד. שני הצירים הבאים היו קשים מאוד. הבנתי שעל הצד לא אוכל להמשיך. בינתיים, נכנסנה לחדר המיילדת השניה. היא נראתה הרבה יותר בטוחה בעצמה. ומשום מה, סמכתי עליה יותר. טעות. בדיעבד, היא ייצגה את הגישה היודעת, המתערבת, הבטוחה בכך שלה יש את כל התשובות האפשריות לגבי מצבך. היא בדקה אותי שוב. לדעתה, הייתי בפתיחה של 9,5. גם לדעתה, היית גבוהה. המיילדת הראשונה לא תיקנה אותה ולא ניסתה לעמוד על שלה. גם לא כשהמיילדת השניה אמרה לי בבטחון מלא: "לא כדאי שתלחצי עכשיו. חבל. היא עוד מאוד גבוהה. תחכי". הדבר הסתדר לי הרבה יותר טוב עם כל האמונות הקיימות בדרך כלל לגבי כך שבבתי חולים מאלצים את היולדת ללחוץ בשלב מוקדם מדי של הלידה. גם בגלל מה ששידרה, החלטתי להאמין לה, ולא למיילדת הראשונה. טעיתי. בשלב כלשהו, אפילו ביקשתי מאבא שידאג שהמיילדת השניה תשאר לידי. כמה טוב שלא הקשיב לי.

גם הרופא התייצב בשלב זה. בינתיים, רק כדי לבדוק מה קורה.

אני ירדתי מהמיטה והתיישבתי על הכדור. אבא הרים את המיטה. הניח כריות סובה על המיטה כדי שארכון קדימה ואנוח עליהן בין הצירים. כך העברתי את הצירים במשך השעה הבאה. המוניטור כל הזמן נפל לי. המיילדת הראשונה נכנסה ובשקט סידרה אותו. עשרות פעמים. מבלי להוסיף מילה.

מרגע לרגע החדר התמלא בכל ובקול. מה רק לא נטען שם. הייתה רכבת של מיילדות שמאוד הוטרדו מהעובדה שאין לנו מדבקות: "אין להם מדבקות! אין להם מדבקות!". והרופא שדאג גם כן: "לא יתכן כי הם לא במערכת!". עד שאבא הביא להם את תעודות הזהות שלנו לעשות כרצונם. פתאום נכנסה מנקה. מסתבר כי אחד מאנשי הבטחון עמד מחוץ לדלת ומסר דרכה כי אבא חייב להוציא את האוטו מחניית נכים. עכשיו! אמרנו להם שבשום פנים ואופן אבא לא יזוז כרגע ממני. "אז אנחנו נגרור את האוטו!" "בבקשה", מסרנו לו. בסופו של דבר, בין ציר לציר, אבא יצא מחוץ לדלת ומסר לו את הפרטים שלנו. קיבלנו אורכה עד 5:30 בבוקר להוציא את האוטו. והיו גם סתם עוברים ושבים מהצוות הרפואי, כנראה. אני לא כל כך הייתי מודעת לנוכחים האחרים בחדר. אבא, בשלב כלשהו, כבר לא התאפק: "באמת כל מי שנמצא בחדר חייב להיות כאן? בבקשה, מי שלא באמת חייב להיות כאן, אנא תעזבו את החדר!".

בשלב מסוים המיילדת הראשונה הציעה לי לקחת גז צחוק. בלידה של צ'ופו גז צחוק עשה לי ממש רע. ממש ממש ממש רע. במצב חצי הזוי שהייתי שרוייה בו בשל החום הגבוה כתוצאת לוואי של החיבור למגנזיום, הגז עשה את הפעולה ההפוכה - במנהרת הזמן הושלכתי ישירות לחדר האטום במלחמת המפרץ, ואני במסיכת אב"כ. כל מה שיכולתי הוא לצרוח: "אין לי אוויר! אין לי אוויר!". היה מיותר לחלוטין להסביר לי כי זה ההיפך הגמור מהנכון - מה שיש בשפע בגז צחוק הוא דווקא האוויר. אך זה הזכרון שהיה לי, ולא הייתי בטוחה אם גם עתה לא אעבור את אותה החוויה. בנוסף, מי שלוקחת גז צחוק אמורה להשאר בשכיבה - מה שלא היה בא בחשבון מבחינתי. וגם פחדתי שזה יטשטש אותי לחלוטין. בקיצור, בנימוס (מסוים, לפחות) סירבתי.

ואז הגיע הרגע, בו נכנס לחדר הרופא. ואיתו - מחשב נייד על העגלה על גלגלים. עוד קטע הזוי לחלוטין. כבר לא ידענו אם לצחוק או לזעוק. אני על הכדור. הרופא מתחיל לדבר. ו... להקליד תוך כדי במחשב - תיעוד סימולטני. אני עוצרת אותו: "אני לא מקשיבה לך! יש לי ציר!". הוא משלב ידיים ומחכה בסבלנות מאופקת עד שהציר חולף. ואני חוזרת אליו: "דבר. אני מקשיבה". וכך אנחנו מנהלים שיחה. בין ציר לציר אני מנסה להקשיב לו, להפנים, וגם לנוח. משימה פשוטה בהחלט. מסתבר כי הוא מודאג כי אין התקדמות בלידה. "אתם כבר למעלה משעה כאן", אומר הוא בנימה כאילו אנחנו נמצאים שם לפחות יממה. "אני מבין כי בחרתם בדרך מאוד מסוימת ללדת". אמרתי לו שוב שלא ממש בחרנו בדרך כלשהי, אלא שאני פשוט לא יכולה להיות בשכיבה. הוא המשיך: "צריך לעשות משהו כדי לקדם את הלידה. על פניו נראה כי הכל בסדר, אבל יכולים להיות כמה סיבוכים". כשאני שואלת אותו מה הם, הוא מסביר: הראשון הוא כי ראש העובר יכול להיות גדול יותר מהתעלה שבה הוא אמור לעבור (אל תתפשי אותי ממש במילה, אך זה בערך היה המסר). את הסיבוך השני, אני לא זוכרת. ואת השלישי הוא לא הספיק לציין. אבא אומר שהוא פשוט וויתר עליו (או עלינו) בדרך. הוא הציע שאעלה על המיטה. ניסיתי. ושוב, צרחתי מכאב ברגע שהגיע הציר, וקפצתי ישירות מהמיטה. הרופא המיואש יצא המחדר.

כעבור כמה דקות (יכול להיות שהזמן היה ארוך יותר:) החדר התמלא בצוות שוב. כוחותיי הנפשיים כבר הלכו ואזלו. הרופא ניסה את מזלו בפעם השניה: "את חייבת לשחרר". רק בדיעבד, אחרי הלידה, הבנתי לאיזה שחרור הוא התכוון. ובדיעבד, הוא צדק. הייתי נעולה איפשהו. כל מה שיכולתי ליישם, ישמתי עד אותו השלב. בו הייתי זקוקה ליד שתושט ותוביל אותי. והיא איחרה להגיע. בינתיים, הרופא והמיילדת השניה התחילו לדבר על משככי כאבים. הם הציעו שאקח אפידורל. למרות שהרעיון היה נשמע לי מופרך לחלוטין בשלב כל כך מתקדם של הלידה, בשלב זה אני לגמרי הלכתי לאיבוד. הייתי מוכנה לכל עזרה, והם כל הזמן חזרו על המנטרה: "הוא יתן לך לנוח".

בנוסף, רופא אמר כי אם כל המשככים לא יסייעו, הוא ממליץ על הזירוז. עוד הצעה מופרכת מבחינתנו. גם בשלב מתקדם זה של הלידה. הזירוז היה אחד הסיוטים הכי גדולים שלי מהלידה. אך אז חשבתי כי למעשה שני הגורמים שהפחידו אותי אינם קיימים עוד: לא רציתי לזרז משהו שלא היה אמור לקרות מעצמו - אך הדבר כבר קרה, ואת היית בדרכך אלינו ללא התערבותנו בנידון; פחדתי מאוד מהגברת הכאב בצירים - אך הצירים גם כך כבר היו כואבים מאוד. עוד היה מוקדם להחליט בנידון, אך הרגשתי כי יש סיכוי שיהיה לי קשה למצוא נימוקים נוספים להמשיך בהתנגדותי לרעיון.

ודווקא אביך התנגד בתוקף הן לאפידורל והן לזירוז. אם הייתי רק יכולה להראות לך את המבט שהוא הפנה לרופה שאמר לו: "אולי לך לא כואב כל כך, אך אשתך, נראה לי, סובלת מאוד". האמת, לא האמנתי. קרו מעט דברים בחיים שלנו, בהם אבא עמד כל כך בתוקף על דעתו שהייתה מנוגדת לגמרי לשלי. ובאותה הנשימה, התנגדותו נתנה לי כוח. לאורך כל המסע שעשינו לקראתך, זה הרגע שלו ייחלתי. שבשעת משבר רוחו של אביך תחליף את רוחי הנחלשת שלי, שרצונו יבוא במקום הרצון העייף שלי, שאדע שלמרות שאינני במודעות מלאה למעשי, הוא יחליט במקומי את מה שהייתי מחליטה לולא הנסיבות. רגע זה היה כל כך משמעותי ועוצמתי בשבילי, שאפילו בזכרון בן עשרה ימים הוא פועם חזק בליבי. כשהוא קרה, עמוק בליבי נרגעתי - הידיעה כי הכל יהיה בסדר נחתה עלי. גם אם בשלב כלשהו קצת פחדתי מהרגע בו נצטרך באמת להתאמת אחד עם השניה, יותר נכון, אחד אם הצל שנשאר מהשניה. אבא סיפר לי אחר כך כי הוא קצת חשש מזה גם. אך גם האמין מאוד בכך כי אין צורך בכל המכשירים האלה עתה. מזל כי לא הגענו לשלב זה.

והגוף עדיין זעק לעזרה. אולי זו הייתה הסיבה שאפשרתי לצוות להזמין את המרדים. ואולי עשיתי זאת רק כדי שיניחו לי. בכל מקרה, חשבתי שיקח לו המון זמן להגיע. בלידה של צ'ופו, אז הייתי חייבת אפידורל כדי להוריד את לחץ הדם, וגם כי הכאבים של צירים בשכיבה מוחלטת היו בלתי אפשריים פשוט, לקח לשני המרדימים שהיו במקרי חרום המון זמן להגיע. מיותר לציין, כי הפעם המרדים התייצב תוך ממש זמן קצר.

עד שהמרדים הגיע, הסכמתי לנסות לקחת גז צחוק. והאמת, טוב שכך עשיתי. הוא נתן לי אתנחתא רגעית לה הייתי זקוקה. ממש הרגשתי כי הוא מפריד בין התודעה שלי לבין הגוף שלי. עוצמת הכאבים לא השתנתה. הרגשתי אותם כפי שהרגשתי לפני. אך התודעה שלי נקלחה לחדר מנוחה שמחוץ לגוף שלי, וחזרה מחוזקת יותר. ממש יכולתי לחוש ביאוש, במתח, בלחץ מתעופפים להם ממני. יכולתי להתבונן בהם ולהפרד מהם. אך הכאב הפיזי נשאר. מה שגרם לי, בניגוד לכל הפצרות הצוות על אי יתכנות הדבר, לקפוץ מהמיטה בהגיעו של ציר, ישירות לזרועותיו של אבא. להעמד לידו, לעיתים להתלות עליו, להעביר את הציר ולחזור שוב למיטה. שאציין כי הרופא שוב יצא מהחדר..?:)

הצלחתי להעביר כך אולי שלושה - ארבעה צירים. כשהרופא חזר, פניתי אליו שוב: "אל תכעס עלי. אני לא נגדכם. אני איתכם. כל מה שאני מבקשת הוא הכוונה". הוא הפציר בי כי הם מנסים לעזור. למרות שבפועל לא הרגשתי כך. חשבתי על זה אחרי כן. אולי שידרנו משהו מסוים מאוד חזק, כל כך חזק שלא הצלחנו לפתות את הצוות להבחין במה שבאמת אנחנו מבקשים. כך או כך, איכשהו הם החליטו מראש שנתנגד לכל מה שיציעו, ופשוט הפסיקו להציע דבר. יותר נכון, לא התחילו מלכתחילה. בשלב כלשהו, למשל, הרופא בא לדבר איתי על כך כי למרות שאנחנו מתנגדים לכך, זה חלק מאוד חיוני בשמירה על היולדת, וכי אינני יכולה למנוע מהם לבצע את עבודתם. לא הבנתי על מה הוא מדבר. מתברר כי הוא היה בטוח שהתנגדנו להשמת מחט עלי למתן עירוי אפשרי, אם אצטרך. בפועל, אף אחד לא דיבר איתנו על כך. וכמובן, לא התנגדנו לכך. בפועל, יצא כי את המחט החדירו לי תוך כדי צירי לחץ.

ואז הגיע הרגע ההוא. לא יודעת מה בדיוק קרה באותו הרגע. לכאורה כלום לא השתנה. השמש הייתה רחוקה מלזרוח. החלון לא נפתח, כך שגם משב הרוח הרענן לא חדר לאוויר הממוזג של החדר. הפלורוסנטים זרחו באותה עצמה חזקה. אך לפתע הרופא והמיילדת הראשונה שינו את עמדתם. והחליטו לכוון אותי. לסייע לי. ליילד אותי. או במילים של אבא: "במקום הקשקשת, התחילו לעבוד".

אני לא בטוחה מה קדם למה. בשלב כלשהו, המיילדת הראשונה, שבכל הנסיונות לשכנע אותי לקחת אפידורל או זירוז עמדה דומם, מלבד תמיכתה בגז צחוק, אמרה לרופא כי לדעתה אני מסוגלת ללדת. היא הזכירה שכשלחצתי כשעה וחצי קודם לכן, הצלחתי לקדם אותך. אך אז גם החזרתי אותך. ואז ציינה בשקט כי אולי כדאי לנסות שוב. כי לכאורה, אני מסוגלת.

הרופא שוב בדק אותי.

ואז הוא פנה אלי: "תשמעי, אם את מקשיבה לנו כעת אין שום סיבה שתוך שלושה - ארבעה צירים לא תוכלי ללדת אותה". לא האמנתי למשמע אוזני! לא הצלחתי להבין איך מהמצב של הצעה אסרטיבית למדי של סוגי התערבויות למיניהם, הגענו ברגע ל"תוך שלושה צירים היא בחוץ"?! אך מה אני אגיד? החלטתי להקשיב.

הוא הציע כי אעלה שוב על המיטה, וגם אשאר עליה. מכיוון שאת התנוחה על הצד כבר ניסיתי, והבנתי כי לא אצליח להחזיק בה מעמד, החלטנו לנסות להעביר את הציר על הגב. תוך כדי שאני נשכבת על הגב, שמעתי כי מכיוון המיילדת הראשונה והרופא מגיעים רעשים למיניהם. לא יכולתי לראות אותם. רק אחרי שילדתי אותך, הבנתי כי באותו השלב הם פירקו את המחצית התחתונה של המיטה (בכלל שכחתי שהיא מתפרקת) והתכוננו ליילד אותי. הם גם שלפו ידיות בצידי המיטה, שיכולתי לתפוש בהן במשך הציר ליצירת קונטרה. זה לא היה הפתרון האידיאלי מבחינתי, אך זה כבר היה הרבה יותר מכלום. כל מה שיכולנו לחשוב אבא ואני באותו הרגע - מדוע חיכו רק לשלב זה כדי להוציא אותן??? או איך שאבא החכים לבטא: "איפה הם היו עד כה?".

הרופא ביקש שבציר הבא אקח את רגליי אלי, כשאני שוכבת על הגב. חשבתי שהבנתי. אחרי שהגיע הציר, הבנתי כי לא הבנתי דבר. הסתבר כי הרופא ביקש ממני לעשות את ההיפך ממה שהגוף שלי ביקש לעשות במהלך הציר. לא ביקש אפילו, אלא פשוט ביצע בפועל. כל מה שחיפשתי הוא משהו להשען עליו, ליצור קונטרה. בדומה למה שעשיתי באוטו, למשל, בדרך לבית החולים, אז נתליתי על הידית במעל הדלת. עתה כל מה ביקשתי הוא ליישר את הרגליים ולמצוא מקום לבלום את עצמי בעזרתן. ההיפך הגמור ממה שהרופא ביקש. אז פשוט אמרתי לרופא שלא אוכל לשלוט בדחף שהיה חזק ממני, וביקשתי שיחזיק את רגליי. נראה לי שכך באמת גם קרה.

ביקשו ממני, הן הרופא והן המיילדת הראשונה, שאלחץ. ניסיתי בכל כוחותיי ללחוץ. הם כל הזמן דיברו על לעצום את העיניים, וללחוץ לא לכיוון הפנים אלא פנימה, לכיוון פתח הנרתיק, ולא לצעוק. לא יכולתי שלא לצעוק. ניסיתי להבין למה התכוונו בלא ללחוץ בפנים. הרגשתי כאילו אני בשיעור יוגה, בו אני מנסה בכל כוחי להבין את מה שהמורה אומר, למצוא את האיבר הרלוונטי בגופי, לכוון אותו בכיוון שהתבקשתי - רק שברגע שחשבתי שהצלחתי, אני מגלה להפתעתי כי המורה התקדם כבר שתי תנוחות קדימה.

כך עברו להם עוד שלושה צירים. בין לבין אני מסתכלת על הרופא. שואלת אותו אם הצלחתי לקדם אותך. הוא עונה לי בחיוב, מעודד אותי, אומר לי כמה אני נהדרת. ואני מסתכלת לו בעיניים ו.. לא מאמינה. לא מאמינה למילותיו. משהו בשפת הגוף שלו, בהעדר התקשורת בינו לבין המיילדת הראשונה, לא מדבר לליבי.

לפני הציר הבא שוב נכנסת המיילדת השניה ושואלת אם לשחרר את המרדים. מהשיח הקצר והלא מובן בינה לבין הרופא אני מבינה רק דבר אחד, כי צדקתי בתחושת הבטן שלי. בין כמה מונחים לא ברורים, אני שומעת שוב מילים מוכרות: זירוז, אפידורל. אולי זה מה שנתן לי את הפוש לו הייתי זקוקה. בציר הבא אספתי את כל כוחותיי מכל פינותיי, גם מאלה ששכחתי על קיומן. מנסה להרחיק את עצמי מספיק כדי לאפשר לי שוב לפנות אליך. להזמין אותך. לברך אותך. לדמיין אותך מתקדת בתעלת הלידה.

הכאב שמגיע הוא שונה. עוצמתי יותר. בלתי אפשר יותר. אך שונה.

אני מרגישה כאילו השער נפתח.

אני פותחת את עיני. ורואה מולי את אבא המתוק שלך. עוד לפני שהוא אומר לי משהו, אני רואה בעיניו המדהימות שמשהו השתנה. כאילו כל החדר אכן התרחק מאיתנו. וזה רק הוא, אני ואת. שבדרך. באמת בדרך... הצלחתי לקדם אותך! "היא התקדמה!", אבא לוחש לי. מתרגש כל כך, עד כי ההתרגשות עולה על האימפטיה שהוא מרגיש לכאביי. "אני רואה את הראש שלה", הוא מוסיף.

ואז מגיעה המשפא המיוחל לו ציפיתי כל כך. המיילדת הראשונה אומרת: "בציר הבא שיגיע, כשאני אגיד לך, אל תלחצי!". ידעתי כי לא ניתן לדמות מצב זה. כי אנחנו באמת בנקודת אל חזור. ובעוד רגע תהיה בזרועותיי. בזרועותינו. ואכן...

בציר הבא... הפצעת לעולם, מתוקה שלנו!

יום שלישי בלילה.

השעה הייתה 2:45.

שקלת 3,510 ק"ג.

והיית יפהפיה!!!

גם את, כמו אחיך, לא בכית. רק שכבת עלי, עטופה בשמיכה, כולך מכוסה עוד במי שפיר, והסתכלת עלינו...

אבא רוכן אלי: "אני אוהב אותך כל כך!"

אבא מקסים שלך...

אם לא היינו צריכים להגיע לבית החולים, הייתי כבר מזמן יולדת אותך. אך לא זה, ולא לידתך בבית החולים, לא היו מתרחשות לולא אביך. לולא התמיכה השקטה, היציבה, המחבקת, המחזקת שלו. ברגעי משבר שלי, כשכבר לא ידעתי מאיזו באר לשאוב כוחות, הייתי זועקת אליו: "איך אצליח לעבור את זה?". והוא היה לוחש לי בקולו הבטוח, השקט: "את כבר עושה את זה, אהובתי. אנחנו עושים את זה". והכל היה נרגע. גם אם הייתי מסוגלת באותו הרגע לעיתים פשוט לבעוט בו כמו בכל מי שהיה לידי, מילותיו הן היחידות שהיו מגיעות אלי. הייתי נאחזת בהן כאילו היו גלגל הצלה ומנסה לצוף בתמיכתן.

כל מה שהתכוננו אליו מבחינת הסיוע הפיזי לא ממש עמד לנו לעזר. מסתבר, כי בלידות שלי אינני סובלת מגע. זה מה שזכרנו גם מלידת אחיך. רק שהייתי בטוחה כי אז קרה הדבר בשל החום הגבוה בו הייתי שרויה. טעיתי. אני, שבדרך כלל, משתוקקת למגע, בלידותיי אינני מסוגלת לחוש ולו בליטוף. כשאבא המתוק ניסה באחד הצירים לעשות לי עיסוי באגן, הרגשתי כי חום הגוף שלי, שגם כך היה גבוה (לא באמת), עולה כפליים. ביקשתי ממנו כי יפסיק לאלתר. לא חושבת כי הצלחתי להיות עדינה בבקשתי.

רחלי צדקה. כל מה שהייתי זקוקה לו הוא לא דווקא ההכנה הפיסית, אלא הכנה נפשית. כל מה שסייע לי הוא לא דווקא התמיכה הפיסית, אלא התמיכה הנפשית.

אך יותר מכל, כל מה שהייתי צריכה לצידי הוא אביך.

שוב נוכחתי לדעת כמה חשוב להקשיב לתחושות הבטן שלנו. לא סתם לא הצלחנו לראות את עצמנו יולדים בליווי דולה. לא בלידה של צ'ופו. ולא בלידתך. היא לא הייתה יכולה לספק לי את התמיכה הנפשית לה הייתה זקוקה, אלא אך אביך.

ככל שעובר הזמן, ממרחק של כמעט שבועיים, אני מתפלאה לגלות כי לידתך לא זכורה לי כארוע כואב מדי. הייתי בטוחה כי אני צורחת כל כך חזק מהכאבים, שאין שום ספק בכך כי אם הייתי יולדת בבית, הייתי מעירה לא רק את כל תושבי הרחוב שלנו, אלא גם את אלה של הרחובות הסמוכים. ואביך טוען כי לא צעקתי כל כך חזק. הוא גם אומר כי היה אפשר לראות בבירור, כי הצירים היחידים שבאמת באמת כאבו ולא הצלחתי להתמודד איתם, היו כשהרופא או מי מהצוות מילא את החדר, וכשבדקו את הפתיחה.

יש לי כנראה עצב מסוים שיושב לו אי שם ליד הרחם. ניסיתי לבדוק את העניין בין הלידות, אך ללא הצלחה. הכאב השתחרר ברגע שאחיך המתוק נולד. אך הופיע לסרוגין מבלי כל קשר וכל הקשר בין ההריונות. בתחילת ההריון איתך הוא שוב פקד אותי, בשתי הרגליים הפעם, ודי הבהיל אותי. מדהים הוא כי למזלי הוא גם הפסיק ברגע שהפסקתי לעשות יוגה. בהריון עם צ'ופו, במשך כחודשיים אחרונים, לא יכולתי לשכב בכל תנוחה שהיא. כמעט ולא ישנתי. בכל נגיעה, העצב הזה היה מרדים לי את הרגל. והכאב היה כאילו היו משפדים אותי. לא היה לי תיאור אחר. חד, חזק, חם. ממש הרגשתי כאילו היו מעבירים שיפוד דרכי. לכן גם לידת צ'ופו הייתה כל כך כואבת. מבחינתי, לא התכוונתי לעלות אז למיטה יותר מלבדיקה, מכיוון שפשוט לא יכולתי לשכב מרוב כאבים, בלי קשר לצירים. בפועל, לא רק הייתי צריכה לשכב, אלא גם להיות מחוברת בכל יד למכשיר אחר. זה גם הזכרון הכי חזק שלי מלידת צ'ופו. כאב אחד גדול. בלי סוף ובלי התחלה. לא הייתה כל מנוחה בין הצירים ולו לרגע. יותר מזה, מה שהיה זכור לי הכי חזק הוא כי הכאב החד הזה היה הרבה יותר עוצמתי מכאבי הצירים. עם הזמן, האמת, חשבתי שקצת הגזמתי. הסתבר כי טעיתי. בלידתך, כשבדקו לי פתיחה, שוב הפעילו את העצב הזה. והכאב היה פשוט בלתי אפשרי. לא משתווה אפילו לכאבי הצירים. כאב רמה אחרת לגמרי. עד כדי כך שפשוט קפצתי בשכיבה למרות שבתוכי היו ידי הבודק. הייתי מוכנה לכל, רק לא לכאב חותך זה. אין לי מושג בכלל איך הצלחתי ללדת את צ'ופו בליווי כאב זה.

גם אבא וגם אני בטוחים שלולא היינו מגיעים לבית החולים, הייתי יולדת אותך הרבה יותר מוקדם. לא פלא כי בבית החולים התקדמות הלידה נעצרה. האנדרנלין תפש פיקוד על כל האנדרופינים ורמס את אלה שהתנגדו. אולי גם באמת שידרנו יותר מדי את עמדתנו כלפי התערבויות רפואיות, והצוות נרתע מלסייע לנו. לאבא יש ביקורת הרבה יותר חזקה כלפיהם. אני לא יכולה להגיד יותר מדי מילים שליליות עליהם - גם כי אני מאמינה מאוד כי שום דבר לא קורה סתם, ולא בכדי היית צריכה להתעכב בהגעתך אלינו (במיוחד, אחרי לימודי הביוגרפיה שלקחתי השנה); גם כי ברגע שהם החליטו להיות אקטיביים יותר, הם אכן סייעו; גם כי הרופא היה אותו הרופא שטיפל בי אחרי שילדתי את צ'ופו, ואז היה מאוד נחמד; גם כי כל התנהלות שאחרי הלידה הייתה ללא דופי.

מהירות ההגעה שלנו לחדר הלידה מנעה מאיתנו לציין את מה שהיה חשוב לנו כי יקרה אחרי הלידה. אך כנראה הדברים היו ברורים מאוד גם מבלי להגיד אותם במפורש, ועל כך אני מודה להם מאוד. השאירו אותך עלי לפחות 20 דקות לפני שאבא חתך את חבל הטבור שלך. לא שטפו אותך עד שהגעת לתינוקיה, כשעתיים אחרי הלידה. התעקשו על כך כי אניק אותך. לא היית רעבה מאוד, ולכן ינקת רק קצת, כשלושת רבעי שעה אחרי שנולדת. לא דאגתי. אך המיילדות, להפתעתי, כל הזמן המליצו לי להניק אותך עוד ועוד.

במשך כשעתיים שאחרי הלידה היית איתנו בחדר בו ילדנו אותך. רק צ'ופו היה חסר לנו. בשלב כלשהו, ביקשתי מאבא ללכת להחנות את האוטו, כדי שיוכל אחר כך ללוות אותך לתינוקיה. הוא יצא מהחדר (וקצת התייסר על כך אחרי זה, שלא לצורך). אז בדיוק נכנסה המיילדת עם הרופאה לבדוק אם נקרעתי. מסתבר כי לא היו חתכים או קרעים. היה רק שפשוף קל. מה שלא הצריך תפרים בכלל. אך הרופאה הוסיפה, שאם לא תעשה "קליפס" קטן, יבואו לבדוק אותי כל רבע שעה לראות אם השפשוף הגליד. רוצה לנחש מה עניתי?..:) זו הייתה הפעם השניה בה נהניתי מיתרונות גז הצחוק...

מעניין היה לראות את המחזה שבחדר. בלידת צ'ופו באיזשהו שלב הרגשתי כאילו אני במרכזו של אי קטן בלב ליבו של אגם דם, בשעת גאות, בה שטפו מי הדם גם את האי בחלקו. הפעם לא היה כל זכר לדם. החפצים שליד המיטה כאילו העידו על מישהו שחזר מליל בילוי סוער, השליך מעצמו את הבגדים שהצליח להסיר על אף השכרון, לפני שהתמוטט על המיטה. המזוודה הקצת פתוחה הייתה מושכלת כמעט במעבר. נעלי הטבע שלי, החצאית שלי והתחתונים היו זרוקים ליד המיטה. אני נשארתי בגופיה שהגעתי איתה מהבית. למעשה זו הייתה גופית הפיג'מה שלי, שבמקור הייתה גופיית אביך (בגדיו הם היחידים שהצליחו לעלות עלי בשלב זה). כל היום הייתי בבית בפיג'מה, ובחפזון בו עזבנו לבית החולים, לא זכרתי להחליף את הגופיה. החצאית הייתה אותה החצאית בה נסעתי ללדת את צ'ופו. הפעם כמעט ולא לבשתי אותה במהלך ההריון. לבשתי אותה בלילה זה כי הייתי בטוחה שאלד אותך באוטו.

רק אחרי שילדתי אותך, ביקשתי כי יביאו לי כותונת בית החולים.

מיותר לציין, כי לא הצלחתי לשכנע את עצמי לכבס את הגופיה, עליה עוד רואים כתמים של מי שפיר. רק מלהסתכל עליה התחלתי לבכות.

קצת לפני שעלינו למחלקת יולדות, אבא ליווה אותך לתינוקיה. הוא היה איתך שם במשך כל הבדיקות ובמשך המקלחת הראשונה שלך. אחרי ששמו אותך להתחמם במיטת שיזוף, הוא חזר אלי. עלינו למחלקה.

היה לנו ברור לגמרי כי נשתחרר הביתה עוד באותו היום. כלומר, רצינו להשאר קצת זמן כדי לראות שהכל בסדר, ואז להשתחרר. אך שמרנו זאת בינתיים לעצמנו, כדי לא להסיט את תשומת לב הבודקים מהעיקר. ביקשתי חדר ביות מלא.

תמיד הצחיק אותי הדבר. יותר נכון, הרגיז, התריס, קומם. מי יכול להעלות בדעותו כי יולדת המבקשת להשאר עם תינוקה צמוד אליה יכולה לנוח בבית החולים? מי יכול להרחיק לכת ולחשוב שהיא יכולה לנוח בחדר עם יולדות ועם תינוקות נוספים? מי יכול להעיז ולחשוב שהיא יכולה לעשות זאת בחדר הנמצא במקום הכי רועש במחלקה (בכניסה לתינוקיה), שרק צליל פתיחת הדלת לתינוקיה יכול לחדור קירות ודלתות (ואפרופו, הדלת לחדר זה משום מה תמיד פתוחה)?

השעה הייתה 5 בבוקר. הכניסו אותי לחדר ביות מלא, ביחד עם אבא, וכמובן, הדליקו אורות. קצת הרגשתי ייסורי מצפון, אך אף יולדת לא התלוננה. התינוקות לא היו בחדר. השתקתי את הקולות שעלו בי. אני רק חיכיתי לרגע, בו אוכל לרדת מהמיטה. כל כך חיכיתי לעמוד שוב על רגליי! בלידתו של צ'ופו הייתי צריכה להיות מחוברת למגנזיום במשך יממה שאחרי הלידה. הפעם, ברגע שנכנסנו לחדר, נעמדתי. והתחלתי ללכת. אחת היולדות לא הפסיקה להתפעל.

אבא החזיר אותך אלינו. מרגע זה לא הופרדנו שוב.

חיכינו לשני דברים. לרופא הנשים שלי שהיה אמור להגיע בבוקר, ולחוות דעתו. ולבדיקת רופא ילדים.

התעקשתי כי אבא יסתתר מאחורי הוילון של החלקה שלי. בין שתי היולדות. למרות ששעות הביקור היו אמורות להתחיל רק בעשר, לא רציתי שנשאר לבד ולו לרגע.

אבא ביקש שאנוח. כמובן, לא הצלחתי להרדם. את ביקשת לינוק. ואחרי שהנקתי אותך, נרדמת עלי. אבא נרדם קצת בכסא שליד. ואני הודיתי על כך כי לא נרדמתי. לא הצלחתי להפסיק להתבונן בשניכם. לא הפסקתי להודות על כמה מבורכים אנחנו.

בסביבות תשע הלכתי איתך לבדיקת רופא ילדים. אחרי שווידאתי שכל הבדיקות תקינות, שאלתי את האחות שבתינוקיה כדרך אגב, מה אמורים לעשות כדי להשתחרר הביתה. היא התחילה לספר לי. עצרתי אותה: "אני מתכוונת, להשתחרר הביתה היום...". שקט ממושך, גבות מורמות ונשימה מקוצרת - זו התגובה הממותנת יותר שקיבלנו מרגע זה ואילך. הרגשתי כאילו הוזמנו לארוחה מרובת מטעמים מיוחדים באחוזה מפוארת, ובסופה ציינו כי כל המנות, כולן ללא יוצאת מן הכלל היו לא טעימות בעליל, ואף גרמו לנו קלקול קיבה. רוב הצוות לקח ממש לליבו את הרצון שלנו לנסוע הביתה. עד כדי עלבון נפש של ממש. ואולם, אף אחד מהם לא הצליח לספק לנו ולו נימוק שפוי אחד, מדוע עלינו להשאר בבית החולים. כולם דקלמו צהבת, למרות שהיא לרוב מתחילה להופיע לאחר 48 שעות, שאז בכל מקרה היינו משוחררים הביתה; בדיקות PKU וסינון שמיעה, למרות שהסכמנו להגיע במיוחד לבית החולים כעבור יומיים כדי לבצע בדיקות אלה; אפשרות לי לנוח, על אף העובדה כי לא עצמתי עין ולו לרגע מאז שהגעתי לחדר (אפילו במנוחת צהרים, שתי השותפות שלי לחדר דיברו ללא הפסקה בפלאפונים, שגם אותם לא נאותו להעביר לצלצול שקט). וכשדחינו בנימוס נימוקים אלה כלא ממש רלוונטיים, לא נשאר להם מה להגיד, ולכן שוב חזרו להטפות מוסר.

בשלב כלשהו אבא ירד שוב לחדרי הלידה, לבקשתי, כדי לחפש את רופא הנשים שלי. הוא שלח את אבא בחזרה אלי ואמר כי עוד מעט גם הוא יבוא לבקר. כל כך חמוד! הגיע עד המיטה שלי עם חיוך רחב: "אני כבר קיבלתי דיווח מלא ומפורט על הכל. אני יודע הכל!". אמרתי לו שמעולם לא הזכרתי את שמו כל כך הרבה פעמים כמו באותו הלילה. הוא צחק: "אמרתי לכם לבוא ביום שלישי - כן או לא?". הוא שאל אותי שוב מדוע אני מתעקשת לחזור הביתה, ובחיוך הנהן לכל התשובות שקיבל: צ'ופו, מנוחה, ופשוט, בית. מדוע אצטרך סיבה לחזור לביתי..? קיבלתי את ברכתו לחכות עד לשעה שש בערב, ואז להשתחרר הביתה. הוא גם דיבר עם צוות המחלקה שיתחילו את תהליך השחרור שלי.

במחלקת היולדות עשו לנו פחות ייסורי מצפון מאשר ביילודים. ובכל זאת, באו לדבר איתנו כמה פעמים, מדוע שלא נשאר "לנוח" בבית החולים. המדהים הוא שתמיד, בכל צוות, הייתה מישהי, שעמדה בשקט בצד, חייכה אלינו בחיוך שליו, וסימנה, בין אם במילים מפורשות, גם אם שקטות, ובין אם בהתהנגות שלה, ששום דבר אינו חריג אצלנו, וכי אם הדבר היה תלוי בה, היא הייתה מברכת אותנו בהחלטתנו. אני זוכרת את כולן - את יועצת ההנקה המקסימה; את האחות ביולדות, שבסבלנות רבה סייעה לנו כל כך בכל העניינים הפרוצדורליים שיאפשרו את השחרור המוקדם, וגם חייכה בחיוך מופתע אך תומך מאוד, כשהודעתי לה כי אינני זקוקה למעלית, ובמקום זאת מעדיפה להשתמש במדרגות, גם אם קצת קשה לי עדיין; את פקידת משרד הפנים, שבחיוך טיפלה בנו, למרות שעיכבנו את יציאתה הביתה; את האחות בתינוקיה, במשמרת האחרונה, רגעים ספורים לפני השחרור המיוחל, אז כבר הייתי לגמרי מחוסרת כוחות להתמודד עם התגובות המקוממות, וכמעט פרצתי בבכי כשהאחות האחראית של אותה המשמרת הטילה ספק רציני ואמיתי מבחינתה ביכולתיי ההוריות, ולו בשל כך כי ביקשתי ממנה לרענן את זכרוני לגבי הטיפול בטבור שלך - היא היחידה שחייכה אלי מכל הצוות, ורגע לפני שיצאתי מהתינוקיה, אחרי שהודיתי לכולם על טיפולם ועל דאגתם (לא יכולתי לאפשר להם להרוס לנו את יום הולדתך), אמרה לי בשקט: "הכל יהיה בסדר, רק תזכרי שהוא יכול ליפול יותר מוקדם, כי זו בת".

הייתי אסירת תודה על האותות האלה של ברכה.

המדהים הוא כי הרי בסופו של דבר, היינו חייבים לחתום על קבלת האחריות המלאה לתוצאות השחרור המוקדם. ועדיין, כנראה שכל המתנגדים הרגישו צורך עז לחלוק איתנו את התנגדותם...

כשנודע לנו כי נצטרך לחכות לפחות עד שעות הערב המוקדמות לפני שנצא הביתה, החלטנו להזמין את הסבים שלך לבוא להכיר אותך. כמובן, כולם התרגשו מאוד. ואני בינתיים, הלכתי להדרכת הורים. התפלאתי כי הייתי היחידה בחדר שלא הייתי אמא בפעם הראשונה. היה לי חבל כי אמהות וותיקות אחרות לא באו לרענן את זכרונם לגבי הטיפול בתינוק. לא כאן המקום להרחיב בכך אמנם. השתתפתי בהדרכה גם כי מי שהעבירה אותה היא אותה יועצת ההנקה ששמה הולך לפניה. כשילדתי את צ'ופו, חיפשתי אותה בנרות כדי שתוכל לסייע לי ברגעים הראשונים בהנקה. לא הצלחתי לאתר אותה. רק עתה גיליתי כי אז הייתה בחו"ל. בחורה חמה ומקסימה, ענתה בנדיבות על כל שאלה שהייתה לי, וגם הזכירה לי וכיוונה אותי בהחזקתך הנכונה. עוד אספר לך על כך, אך תחושת הבטן שלי להתייחס להנקתך כאל חוויה חדשה וראשונית, התבררה כנכונה. להניק את צ'ופו ולהניק אותך - אלה הן אכן חוויות שונות מאוד.

חשבתי כי אצליח קצת לנוח בהפסקת הצהרים. לא הצלחתי. לא היה שקט בחדר ולו לרגע. אך הרגע הבאמת קשה הגיע דווקא אחרי זה, כשלפתע החדר התמלאה בלפחות 15 מבקרים של יולדת אחת, ועוד 5 של היולדת השניה. חיכיתי לאביך. ההמולה והרעש, הפלאפונים המצלצלים, שלא נזכיר את הכשלון הכבד שנחל נסיוני שלא להקשיב לשיחות הכל כך ריקניות מבחינתי, בשעה שכל מה שהייתי זקוקה לו הוא ההיפך הגמור, כמעט שברו אותי. בכיתי. נזכרתי כמה בכיתי בלילה הראשון של צ'ופו, בו לא הייתי מסוגלת להרגיע אותו, כי הייתי מרותקת למיטה. כל מה שהייתי זקוקה לו אז הוא אביך. כל מה שיוציא אותי מהמצב המגוחך הזה הוא אביך, הזכרתי לעצמי, גם עתה, ובעוד כמה רגעים החדר הזה יישאר רחוק מאחורינו. עוד מעט נהיה כולנו בביתנו. עם אחיך. רק עוד קצת...

הגעגועים לצ'ופו התחילו להיות כבר כל כך חזקים, שהיה לי קשה מאוד לעמוד בהם. אך באותה הנשימה הוקרתי על כי במשך כל היממה הזו הוא נמצא עם האנשים שטוב לו להיות איתם, ושטוב להם להיות איתו. אין זה מובן מעליו לא לדאוג למישהו - לא מהטעם כי אין סיבה שלא יסתדר, והרי מדובר במקרה חד פעמי, אלא כי קיימת הידיעה כי באמת באמת טוב לו. וגם אם הוא מרגיש ויודע כי קורים דברים מסוימים, חוויתו במקביל אינה שונה בהרבה מחוויות הרגילות שלו. אינה מיוחדת ולו בשל כך כי עטים מעליו מדאגה מופרזת, או מפריזים עליו דאגות ולחצים שלא הכרח כי ייחשף אליהם. כל פעם שיצרנו קשר עם תמר, שמענו בקולה את ברכתה להמשיך להתרכז במה שעובר עלינו ועליך, וסמכנו עליה. וכך גם הרגשנו, כשבערב איריס'קה אירחה את צ'ופו גם. לנצח אהיה אסירת תודה לשתי נשים מיוחדת אלה. וגם למאיה, על שהייתה מוכנה שם תמיד למעננו. ברכה אמיתית היא כי הן חלק מחיינו...

בינתיים, אבא נסע הביתה. אחרי שעבר "במוצצים" להשכיר עריסה ולקנות כמה דברים קטנים, ניקה את חדר השינה שלנו וארגן אותו מחדש. ניסה קצת לעצום את עיניו, אך לא כל כך הצליח. נסע בחזרה לבית החולים להחזיר אותנו הביתה.

כל כך שמחתי לראות את אבא חוזר. הלבשנו אותך בחליפה הראשונה שלך. ויצאנו לדרכינו...

היה בסביבות שבע בערב.

היה כל כך מוזר לראות את כל העוברים והשבים ברחובות. החיים המשיכו. כאילו כלום לא קרה.

ואולי בכך אני גם אסיים...

כלום לא קרה הוא כמו להגיד כי הכל קרה. נולדת למשפחתנו כאילו תמיד היית בה. סיום תקופה התמזג עם תחילת תקופה חדשה. ובטבעיותו המשיך את מה שמעולם לא הפסיק...

וכל מה שנותר הוא להתחיל להמשיך לחיות...

נ.ב. כמעט שבועיים לקח לי לכתוב את הסיפור. לא שיניתי את התאריכים אותם הזכרתי...

8 תגובות:

ניצן_אמ אמר/ה...

אני קוראת אותך כבר זמן רב מאד בשקט בשקט. הפצעתי כדי לברך אתכם ולהתפעל מהסיפור המסעיר והמרגש.

(ולשאול, בקטנה, אם באמת ובתמים חמישה וחצי קילוגרמים???)

את לביאה אמיתית ובן זוגך איש נדיר שבנדירים. ברכות חמות לפוסט קל ונעים!

My Child's Diary אמר/ה...

הי ניצן!
כייף להכיר אותך ותודה לך על קריאתך!
ותודה גם על כי שמת לב לטעות שלי - הבת שלנו שקלה שלוש וחצי קילוץ חמש וחצי קילו נראה לי פשוט בלתי אפשרי, אם כי אני יודעת שזה קורה.
סוף שבוע נעים,
מירי

אורי אמר/ה...

ואו!!!! איזה סיפור
תיארת הכל כל אמיתי שברגעים מסויימים ממש הרגשתי שם

נשמע שהייתה חוויה מגוונת, מרגעים מאוד מתסכלים לרגעים מאוד טובים

שמחתי לשמוע שחששותיך לא התאמתו, אין רעלת, אין סיבוכים

מזל טוב
ושמחה שיצאת עם חוויה מעצימה

My Child's Diary אמר/ה...

הי אורי! תודה רבה רבה!
זו בהחלט הייתה חוויה מגוונת...
ותודה על הצעת השיר - היה לי אחד שתמיד מרגיע אותי, ודי התבעסתי אחר כך ששכחתי להשתמש בו... אבל אני לוקחת לעצמי את הזכות לשמור על אפשרות להשתמש בו מאוחר יותר.
שנה טובה ומבורכת לכולנו!

אנונימי אמר/ה...

שלום לך
כרגיל אני קוראת הכל. מתרגשת, ציפיתי ללידה שלך, והתרגשתי כשהגיעה. כשבתי נולדה לפני שלוש שנים וחמישה חודשים, קניתי מחברת לכתוב הכל מרגע לידתה. המחברת עדיין ריקה. לצערי. תמיד יש לי המון מחשבות על הדברים שאת כותבת. אבל בא לי להגיב עכשיו רק לדבר אחד - שקרה גם בלידה שלי. שעבר המון זמן עד שהמיילדת התחילה לעזור. ומרגע שהיא התחילה זה נגמר בכמה דקות. גם אני לא הבנתי למה הייתי צריכה לחכות כשעה עד שהיא תתערב. אולי גם אני ובן זוגי שידרנו את מה שאתם שידרתם... לידה טבעית בלי התערבויות מיותרות. אבל בפירוש אמרתי שאני צריכה עזרה וביקשתי הנחיה. אחרי כשעה היא פתאום נתנה עצה אחת קטנה. היא אמרה שכשאני צועקת אני מבזבזת את האנרגיה שלי על הצעקה במקום על ההתרכזות ביציאה והציעה לי לעשות "הוממ" בכל פעם שאני רוצה לצעוק. ואז בכל פעם שרציתי לצעוק עשיתי הוממ כזה שעושים כל אלה שחזרו מהמזרח. אבל עם התרכזות בגוף. פ-ת-א-ו-ם הבנתי מה אני "צריכה לעשות" ומה קורה בגוף. וצ'יק היא יצאה.
בכל מקרה שיהיה מזל טוב. אני ממשיכה לעקוב. ושיהיה לכם הרבה הצלחה בתקופה הזאת ובכלל.
מורן הלא אנונימית

My Child's Diary אמר/ה...

הי מורן!
אני כל כך מצטערת שגם את נאלצת לעבור את זה. כל כך חבל...
ואני לגמרי שכחתי לגבי ה"אוםםםםםםםם". חבל שלא דיברתי איתך סמוך לפני הלידה...:)
תודה רבה ושנה טובה!
נ.ב. וההזמנה עדיין בעינה...

Alma's californian diary אמר/ה...

יפה שלי, איזה סיפור חזק ומרגש מכל-כך הרבה זויות, אתם, את והאיש שלך וצ'ופו והקטנה כל-כך מדהימים כל אחד לחוד וכלוכם ביחד!
בעודי קוראת את סיפור הלידה ואת הפוסטים שאחריו בהם היתעדכנתי עכשיו, הבנתי כי אחד הדברים שכל-כך מיחדים אותך והופכים אותך לאישה הנהדרת שאת היא היכולת שלך להסתכל על העולם בדרכך המיוחדת וביחד איתה להשאר פתוחה ומבינה ומקבלת גם את השונים כל-כך ממך, אני מרגישה כי יש לי בתחום הזה המון המון ללמוד ממך ושוב מודה על הזכות להכיר אותך ולהיות חלק מחייך - תודה:)
שולחת לכם מכאן המון אהבה ומחכה לשמוע את המשך הקורות אתכם,
אבישג

My Child's Diary אמר/ה...

גרמת לי להסמיק... תודה רבה...:)
את באמת חושבת שאני פתוחה לשונים ממני? אני לא תמיד בטוחה בכך, ואפילו בדרך כלשהי השלמתי עם זה. מעניין שזה מה שאת חושבת...

Related Posts with Thumbnails