לילדינו: מה שכחתי לגבי הימים הראשונים שאחרי הלידה

יותר נכון, מה אני לעולם לא רוצה לשכוח לגבי הימים הראשונים שאחרי הלידה:

את תחושת ההקלה שניה לאחר הלידה;

את התיאבון העצום שמתעורר לפתע כבר כמה שעות אחרי הלידה - בא לי לאכול הכל, מכל, בכל הכמויות הכי בלתי אפשריות האפשריות;

את הפעם הראשונה בה אני רואה שוב את החלק התחתון של הבטן שלי - כמו לפגוש חבר מימי התיכון הנשכחים: מוכר ולא מוכל באותה המידה;

את הקלות שבה ניתן להתרומם מהישיבה;

את ההרגשה הכל כך כייפית של להיות נמחצת בזרועותיו של אביכם - על כל נקודות המגע האפשריות, במצב אופקי ולא מלוכסן;

את המבט המפתיע שאני מגלה את עצמי מפנה לכיוון הבטן, שם אני מוצאת לפתע את ידי, הכל כך רגילה להיות שם, ורק אז קולטת, כי הרי אני כבר לא מרגישה יותר תנועות;

את האושר העילאי לגלות שהכל בסדר;

את הקושי להזכר מה עשיתי יומיים לפני הלידה - נראה כאילו עברו שנים רבות מאז, כאילו היה זה חלק מחיי האחרים, או שמה מחיי האחר בכלל;

את הקלות של להיות מסוגלת לצחוק ולהתעטש, מבלי חשש של קרביי יצאו החוצה, או לכל הפחות אני אלד;

את השמחה שהחליפה את ההאכזבה לנוכח מראה כמה טיפות פיפי היוצאות ממני, אחרי שבכוחותיי האחרונים צלעתי לשירותים, בטוחה מאוד בכך כי כמויות הפיפי שיצאו ממני יגרמו לשטפון מכביד;

ויותר מכל...

את תחושת השייכות של היישות הקטנטנה הזו שהצטרפה אלינו - את האי הבנה איך פעם חיינו התקיימו בלעדיה...

נ.ב. בתמונות את בת חמישה ימים וחצי