מהי אינטימיות..?
אין לי כל בעיה להשתזף ערומה בחוף.
אין לי כל בעיה להניק אותך בכל מקום.
לא הייתה לי כל בעיה ללדת במרכזו של קניון סואן.
אך הרגשתי כאילו ממש נכנסים לקרביי עת ניגשו אלינו עוד ועוד לאחל "מזל טוב" ולהביט עליך. זה קרה ביום ראשון שלפני שבועיים. את היית בת חמישה ימים. יצאנו לטיול הראשון שלנו (אם לא מחשיבים את הנסיעה לבית החולים ביום חמישי שלפני כן). למרבה ההפתעה, צ'ופו רצה ללכת למגרש המשחקים. עשינו סיבוב קצר במרכז (הייתי צריכה לקנות משהו), והלכנו למגרש המשחקים. שלא כמו עם צ'ופו, כשנולד, אז לא הכרנו אדם, הפעם ניגשו אלינו כל הזמן מכרים וחברים ובירכו אותנו. מחווה יפה. אך הסתבר כי לא הייתי מוכנה לכך! לא יכולתי לסרב לבקשה כה קטנה מצד אחיך, אך לא תיארתי עד כמה קשה יהיה לי. אני חושבת שמעבר לכל המתרחש עם הוריי לאחרונה, היה זה הדבר הכי קשה שעברתי מאז לידתך. הפעם הבנתי מה משמעות של להיות ערומה...
כך הרגשתי גם בתערוכות, בהן הציג אביך את ציוריו. כשהמבקרים לא התבוננו בהם, אלא עמדו מתחתיהם ודיברו על מה ודא.
כך אני מרגישה גם באירוח בביתנו, מאז שאת איתנו. אולי כי הכל כאן ספוג ברגעים אינטימיים רבים של כולנו. כמו, למשל, כשאת מתחככת בי בשפתייך החמות. מחפשת לינוק. נותנת מליון נשיקות רטובות בדרך. נשימתך קרובה כל כך.
האם האושר הוא אינטימי...?
נ.ב. בתמונות את בת יממה וחצי...
6 תגובות:
מזדהה מאוד עם תחושותייך. אחד מהיתרונות של מגורים בחו"ל הם השקט והרוגע שהיה לנו לאחר הלידה. חוץ מטלפונים, שכמובן יונתן היה אחראי עליהם, לא הייתי צריכה להתמודד עם אף אחד ומאוד נהניתי מזה. פתרון אפשרי ליציאות שכאלו הוא מנשא תינוכיס אשר מכסה את התינוק לגמרי.
זוהי הפעם הראשונה שאני מגיבה...ואף הפעם הראשונה שקוראת את התגובות של שאר הקוראים. נדהמת לראות שיש עוד כמה כמוני, שעקבו בדריכות אחר ההתפתחויות של ההריון וכמובן ציפו ללידה...בכל יום כשאני מגיעה לעבודה אני פותחת את הלינק, קוראת, מתרגשת, בעיקר לומדת ומנסה לרוב ליישם. אני יכולה (ובהחלט לא מגזימה) לחלק את תקופת האמהות שלי בין לפני שהתוודאתי לבלוג ולאחרי. אני אמא לילד בן שנתיים וחודשיים שיצא נשכר מהכתיבה המדהימה שלך. כ"כ אמיתית, פשוטה וכנה...חוויתי חוייה מאוד חזקה כשקראתי את הפוסט לגבי הלידה ומהלכה, הדרך בה את מצליחה להעביר את חווייותייך מעוררת קנאה והשראה...טוב ואחרי ש"יצאתי ממחבואי" אני שמחה לאחל לכולכם שנה מקסימה ומבורכת!
הי אילנה! לא ממש מצליחה להסביר, אפילו לבן זוגי, אך מרגיש לי עוד מוקדם לשים אותה במנשא ( יש לי את הלופי). בנוסף לתזמון, אני מרגישה שאם אשים אותה במנשא עלי, ארחיק אותה מעצמי, במקום להקדיש לה תשומת לב, כפי שהיא ראויה לה. אני מצליחה להסביר את עצמי? אולי אני אכתוב על כך פוסט...:)
בכל מקרה, מה שהפריע לי יותר, אני חושבת לפחות, זה לא שהסתכלו עליה, אלא שהתסכלו עלי... אני עוד לא הייתי מוכנה אז לחשיפה שכזו...
קרן, וואו, תודה רבה! מאוד ריגשת אותי! אני כל כך שמחה שסייעתי לכם במשהו. חיממת לי את הלב מאוד...
אני שמחה מאוד שאת חלק מזה, ואשמח עוד יותר אם תמשיכי להגיב. אך זה לא הכרח. בהחלט לא...:)
שוב, תודה על יציאתך מהמחבוא.
שתהיה שנה מבורכת באמהות פוריה...
האמת? שלא (:
אבל כל אחת מתחברת למנשאים בצורה שונה. כשהיינו יוצאים החוצה, הרגשתי שאין מקום יותר נכון להיות מאשר במנשא צמוד לגוף, לקצב הנשימות, לחום שלי. דווקא בעגלה הרגשתי שם הרבה יותר רחוקים ממני.
שנה טובה גם לכם!
נפלא לראות כצד את מצליחה לתאר את הדברים הקטנים, השבריריים והכל כך אישיים בכזו טבעיות בכתיבה שלך. איזה מזל שאת מוצאת את הכוחות לעשות זאת.
הוסף רשומת תגובה