לבננו: אני אח!

"אני אח!"

"זו אחות שלי!"

איזו גאווה נשמעת בקולך באמירתך משפטים אלה. איזו שלווה, בטחון, ידיעה, קשר, אהבה!

ובכל פעם שאני שומעת אותם, אני שמחה על הדרך שבה בחרנו להכיר ביניכם.

תחושות הבטן שלנו התבררו כנכונות. נכונות מאוד. ההתעקשות שלנו שלא להציג לך את אחותך כ"תינוקת בבטן", לא לדבר איתך באופן ישיר על מה שקורה לנו, אך גם לא לדחות את השאלות הבודדות שהגיעו ממך, התבררה כדרך טבעית, אמיתית וחופשייה. הבחירה שלנו כן להציג לך בכל זאת היבטים מסוימים של ההריון, של הלידה ושל הימים הראשונים בבית המברך תינוק לתוכו, התבררה כמעצימה, מנחה, אך גם מאפשרת לך חופש בחירה. הרגשתי כאילו השתמשנו במעין דמיון מודרך - מחד הפעלנו הנחייה עדינה בהושטת יד אליך, מאידך אפשרנו לך להחליט לבד באיזה שביל תבחר ללכת.

חשבתי על זה. יש משהו בהוויה המבוגרת שלנו כלפי הילדים הרכים, בו אנחנו מתיימרים לתת הגדרות ותוויות לכל המתרחש להם. הם בוכים כי.. כואב להם. הם מריירים הרבה כי... צומחות להם שיניים. הם רוצים להיות על הידיים כי... הם רגילים לדפיקות הלב של אמם עוד מהרחם. הם שובבים, מפונקים, בכיינים, "ילדים טובים", "עושים בעיות". ואני לא הצלחתי שלא לחשוב - מי שם אותנו בעמדה פטרנליסטית שכזו להחליט עבור אלה שאינם עוד מסוגלים לבטא את עצמם בביטויים שאנחנו רגילים לשמוע, מה הם מרגישים? לעיתים קרובות, אנחנו מתקשים להגדיר את מה שקורה לנו עצמנו, איך הזענו לחשוב שנוכל להגדיר זאת עבורם?

והאמת, אולי השאלה היא בסיסית עוד יותר - מדוע חייבים להשתמש במילים לתיאור משהו שעל פניו גם כך מובן וברור...?

לאורך כל הדרך, ידענו שאתה יודע שאנחנו בהריון. ידענו שאתה יודע כי בבטני יש עוברית. ידענו שאתה יודע שהיא תיוולד. לא היינו חייבים להשתמש בביטויים מילוליים כדי לתאר לך זאת. בכל הווייתך, בהתנהגותך ובדרכך המיוחדת סימנת לנו כי אתה יודע. לא ידענו מה בדיוק אתה יודע, ועד כמה ידיעתך תואמת את זו שלנו (או שמא אך עוברת אותה בכמה רמות), אך היה חשוב לנו מאוד לכבד את פרטיות ידיעתך ומחשבותייך - בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים.

כן היה חשוב לי להשתמש במילים כדי לתאר לך את ההתרחשויות העובדתיות האפשרויות שעלולות לקרות - למשל, כשאמא תרגיש צירים, היא ואבא יסעו לבית החולים; יכול להיות שיהיה לך קשה בלעדיהם, אך הם אוהבים אותך ויחזרו מאוחר יותר הביתה; תינוקות מרבים לינוק; הם עושים פיפי וקאקי בטיטולים עד שילמדו לעשות אותם בשירותים. וכך עשינו באמצעות השימוש בספרים.

גם כשנסענו לבית החולים ללדת את אחותך, ביקשתי גם מתמר וגם מאיריס, שלא יגידו לך דבר, מעבר לכך שהרגשתי צירים ונסענו לבית החולים. הערכתי מאוד שכיבדו זאת נאמנה. שמעתי בקולה של תמר, גם בשיחת טלפון מבית החולים, שהיא לא לגמרי שלמה עם זה. היא גם אמרה שלא היה לה נעים כל כך לא לספר לך את הסיפור במלואו. אך אני הרגשתי מאוד מאוד שלמה בהחלטתנו. ידעתי שאתה יודע מה משמעות הצירים, במובן זה של מה יבוא בעקבותיהם. לא היה צריך להגיד לך דבר כדי שתדע. שוב הרגשתי כי לא תמיד חייבים להשתמש במילים. יש דברים שהשתיקה יפה עליהם, במיוחד אם אינה מסתירה דבר. רק מכבדת את המרחב...

כשחזרנו הביתה, היית אצל איריס. אבא הוריד אותנו בבית. ונסע לקחת אותך. סיכמנו כי בדרך יספר לך רק כי יש מישהי מאוד מיוחדת שמחכה לפגוש אותך בביתנו. וזה היה המשפט הראשון שאמרת כשנכנסת הביתה: "אמא, יש מישהי מיוחדת מאוד שמחכה לי בבית".ואז ראית את העריסה. ובה ראית את אחותך. "מה זה?", שאלת מחייך. אתה עוד לא מבדיל בין "מה" ל"מי". "זו אחותך, מתוק שלנו. זו צ'פוצ'יטה. צ'פוצ'יטה היא אחות שלך. אתה אח שלה", עניתי בקול כמה שיותר שליו ורגוע.

וזהו...

אתה צחקת בצחוק המאושר שלך ואמרת: "זאת אחות שלי. אני אח!". את השם שלה לקח לך כמה ימים טובים לזכור...

לא היינו צריכים להוסיף עוד מאומה (רק לחזור על המשפטים האלה עוד מליון פעמים במשך ימים שלמים מאוחר יותר, כפי שאנחנו נוהגים עכשיו לספר לך המון פעמים כמעט כל סיפור שיוצא מפינו).

אתה כבר ידעת הכל.

למחרת, הגית ביוזמתך ולגמרי מעצמך: "אבא ואמא שלנו!".

היה חשוב לי לא להכיר לך את אחותך כ"תינוקת", כי הרי תינוקות זה מעין מצב צבירה. כפי שאני אשה, אבא גבר, אתה ילד. היא אחותך. ויש לה שם. וכן, זה בסדר לקרוא לה תינוקת - מאוחר יותר, לא כהגדרה למישהי שעורכים ביניכם הכרות.

היה חשוב לי באותה המידה לא להגיד לך כי אתה "אח גדול". גדול וקטן, אלה הם תיאורים לגמרי לא רלוונטיים בהקשר לאילן היוחסין שביניכם. מה גם שהתואר של "אח גדול" הוא תואר מכביד לכל החיים, בכל המישורים, ובלתי אפשרי כמעט להיפטר ממנו. מבחינתנו, היה זה לגמרי לא פייר כלפיך וכלפיה להשתמש בתואר זה.

ואולי כאן גם המקום לציין, כי זה היה גם המקום הטבעי ביותר בו היית אמור לפגוש את אחותך בפעם הראשונה. בביתנו. אני כל כך שמחה שלא התפתינו ולא הבאנו אותך לבית החולים. רק לחשוב שהחוויה הראשונה שלך של אחותך הייתה מלווה במקום מוזר וזר שכזה. כל מה שזכרת מביקורך בבית החולים יומיים מאוחר יותר, עת היינו צריכים לעשות בדיקות לאחותך, הוא "המון תינוקות בוכים", ו"המון אנשים". כל כך שמחה שהכרתם בבית!


ואולי אסיים בציון כמה עובדות נוספות, שבשבילי הן החיזוק, או האשרור, אם תרצה, לכך שבחרנו באמת בדרך היחידה הטבעית האפשרית להכיר ביניכם:

מעולם לא שאלת, לאן נעלמה הבטן שלי, בעוד שבחודשים האחרונים היא שודרגה לכדי חבר נוסף במשפחתנו...

מעולם לא הנחת שוב את ראשך על הבטן שלי כדי להקשיב למה מתרחש בתוכה...

מעולם לא שאלת, מה עשינו ביום שהעברנו את כולו בבית החולים, עת חיכינו לשחרור המיוחל הביתה, כשברגיל אתה שואל אותי כמעט על כל הרמת יד שלי: "אמא מה עושה?"...

מעולם לא שאלת, היכן היית אחותך לפני שהגיעה אלינו...

כמו שגם לא שאלת, האם היא תשאר איתנו לעד...

שאלות רטוריות בהחלט...

ואתה ידעת זאת...

נ.ב. בתמונות אחותך בת יממה וחצי...