יום שלישי, 23 בנובמבר 2010

לילדינו: ושוב על גבולות ההתערבות

היה לי ברור כי יגיעו תגובות למה שכתבתי לגבי גבולות ההתערבות. ואני מברכת אותן. טעות שלי הייתה בכך שצמצמתי במילים במקום בו הייתי צריכה להרחיב. אני אנסה לתקן זאת עכשיו.

אני מסכימה, כמובן, לדברי איריס ואורי, על כך כי כולנו חיים חיי שיתוף, גם ילדינו; כי הדרך בה תופשים מקומו של מישהו אחר ובכך מונעים ממנו לעשות משהו, היא אלימה; כי אי אפשר להניח לילדינו בני השלוש לגמרי ולא להשגיח ולא להתערב במקרה הצורך. מסכימה לגמרי. השאלה היא מהי התערבות? מהן גבולותיה? ויותר נכון, איך גורמים לילדינו להבין את כל מה שכל כך מובן לנו? איך גורמים להם לגדול להיות אימפטיים ורכים, מתחשבים ומנומסים?

יש הבדל בין תיווך לבין קביעת עובדות לילד. אני מאמינה מאוד, ואני יודעת שכאן אני במיעוט, על כי אין לנו כל כוח וכל שליטה כלפי ילדינו. לא דרך הכוח נלמד אותם משהו. יש הבדל בין להזיז פיסית, גם אם בעדינות, ילד בן שנה וחצי שאינו עוד שולט ברצונותיו או בכוונותיו, ולו כדי פשוט להסיח את דעתו. ילד בן שלוש הוא כבר יישות מודעת לעצמו, גם אם רק קצת עדיין, אינה שלמה עוד, אך לא כזו שאפשר כבר לכפות את רצוננו עליה. כל מה שאני יכולה לעשות, בעיני, כמובן, הוא לתווך במובן הטהור לגמרי של התיווך. למשל, אם מדובר בילדים, אז לסייע להם לומר אחד לשני מהם צרכיו ואיך היה רוצה שיוגשמו. במקרה של מגלשה, אולי להסביר בעדינות שגם ילדים אחרים מפנים לו מקום כשהם מתגלשים. ממש בעדינות מבלי לכפות התנהגות כלשהי עליו ולו כדי לרצות אותי. אני לא בטוחה אם אני מצליחה להבהיר את דבריי, ואינני פנויה כעת לעשות פוסט מובנה יותר עם ציטוטים תומכים.

התערבות היא תרופה קצרת טווח בלבד (אינני מדברת על התערבות במקרים בהם נשקפת סכנה מיידית לגוף, כמובן). היא אינה תלמד דבר בטווח הארוך, מלבד התנהגות מפחד להתערבות. האם התכוונתם שהייתי צריכה להזיז פיזית את צ'ופו מהמגלשה? ואם הוא יסרב? עד מתי? עד איזה גיל אני יכולה לכפות פיסית את עצמי על ילדיי? ומה המסר שאני מעבירה לו בכך? שהחזק מנצח? שהכוח הוא הפתרון?

כמו שאורי ציינה, רוב הילדים הסתדרו הרבה יותר טוב, כשאין מבוגר בסביבתם. אני מאמינה שהתשובות טמונות בילדינו, אם רק ננחה אותם להאמין בעצמם ולחפש את הפתרון בתוכם. כמובן, אין מדובר רק במקרה של מגלשה, אלא בתורת חיים שלמה. אין זה שונה מלאלץ ילד ללבוש סוודר כי קר, לאכול משהו כי הוא חייב, לשחק עם מישהו רק כי לי נעים להיות בחברת אמו, או לשתף בצעצועיו את כולם. כמובן, אני מתכוונת כאן לילדים בגיל מסוים. אני ארחיק לכת ואומר כי אין זה שונה מלאלץ ילד לתת נשיקה לסביו כשנפרדים, או להגיד "תודה", כי זו התשובה שנותנים לשאלה הנפוצה: "מה אומרים?".

דיברתי לא פעם על ציות מתוך הכרח לעומת הציות המודע. אני מכוונת לאחרון. ובעיני, אי אפשר להגיע אליו ללא לסמוך על כושר השיפוט של ילדינו מבלי לכפות את שלנו (כמובן, הכל בהתחשב בשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד); ללא מתן אפשרות לילד להתנסות במעשיו (כמובן, אינני משאירה אותו במגרש המשחקים והולכת לשתות קפה, אין רגע אחד במעשיו שאינני מודעת לו, אך אני לא מתערבת, רק מעירה לעצמי איך אוכל לעזור לו לחזק את הצדדים שהוא חלש בהם, עד שהתערבותי באמת נדרשת, או מתבקשת, גם אם לאחר פיצוץ לעיתים, ואז שוב, אני רק משתדלת לתווך בין הצרכים של המעורבים והצעת פתרונות יצירתיים לקונפליקט. ועדיין ההחלטה לא בידי, רק הסיוע); ללא וויתור טוטאלי של שליטה כלשהי בילדינו וברצונם; ללא דוגמא אישית תמידית; ללא לכבד אותו באמת בכל הרמות; ללא משא ומתן והדברות מתמידים. כשהילד הקטן עבר למתקן אחר, בני שאל אותי מדוע הוא עזב, על מה שעניתי לו בקול כמה שיותר רגוע: "הוא לא היה יכול להתגלש כאן מכיוון שחסמת את המגלשה" - זו התוצאה הטבעית של מעשיו שהוא נאלץ להתמודד איתה. וכן, אני מאמינה שהוא עשה את כל החישובים הנדרשים של מה הוביל למה מבלי ששמע ממני הרצאה בנידון. בעיני, ילדינו חייבים להתנסות בהתנסויות קטנות אלה, מהן ישליכו על מצבים מורכבים יותר. אם הם יטעו? ברור! מליון טעויות, וטוב שכך. כי בינתיים, במיקרוקוסמוס הבטוח והנעים של ילדותם, אנחנו כאן כדי לספק להם גדר נוחה לנחות עליה אם ימעדו. אחרת איזה סיכוי מעבר לזה של השרדות אנחנו משאירים להם?

ובמילים של מריה מונטסורי:

"Discipline and freedom are so co-related that, if there is some lack of discipline, the cause is to be found in some lack of freedom"

וכן, אני מועדת הרבה יותר ממה שהייתי רוצה בכך. הרבה פעמים אני משתמשת ב"אני הייתי עושה את זה אחרת", "זה יהיה נחמד אם אתה..", כשבפועל, בואו נודה, אלה סתם מניפולציות זולות לגרום לילד שלי להתנהג איך שהייתי רוצה שיתנהג. אני מאמינה כי הוא חייב לגדול להיות מה שהוא, חופשי מכל המגבלות. החופש מגיע דווקא מהגבולות הטבעים של מעשינו. אנחנו לא פוגעים במישהו כי איננו רוצים לפגוע בו, מכיוון שיודעים מה זה יכול לגרום לו, ולא כי אנחנו פוחדים לפגוע בו.

אולי אני טועה. אין לדעת. אולי רק בעוד כעשרים שנה נוכל קצת להעריך. אבל אני חייבת לנסות ללכת בדרך זו. לי היא נראית הרבה יותר אמיתית, ואם תרצו, מוסרית יותר. אני רואה בכך שליחות. הימים יגידו...

10 תגובות:

Alma's californian diary אמר/ה...

מירי יקירתי,
אחרי קריאה מעמיקה של הפוסט הקודם והפוסט הנוכחי, כולל התגובות, ושיחה עירה בנושא עם עוז, אני חייבת לחזק את ידייך! אני מאוד מסכימה עם מה שאת כותבת, ולצערי מזועזעת מהאלימות שאת מתארת ומסכימה איתך שיש קשר הדוק בין הלאימות וחוסר הסבלנות של האמא והסבתא לבין הרעות החולות הרבות בחברה הישראלית.
אני גם מאוד מאוד מסכימה איתך שללמד את ילדינו התנהגות שונה זו הדרך היחידה לעשות שינוי וזו גם סוג של שליחות!
המון פעמים מחלוקות וחיכוכים בין ילדים במגרשי משחקים ובסביבות אחרות נובעים אכן מהתערבות יתר של מבוגרים וכדי שילמדו תקשורת עם ילדים אחרים מאוד מאוד חשוב לתת להם באמת לתקשר אחד עם השני ובכלל לבדוק מה הרצון האמיתי שלהם ומה באמת מפריע להם.
חזקי ואמצי:)
אוהבת אותך מאוד!!!
אבישג

eyal אמר/ה...

זהו נושא שאפשר להרחיב כל נקודה בו לדיונים רבים:
1. איפה אני בהתמודדות האישית שלי עם הלחץ המופעל עלי בתור ההורה של הילד "הסורר". אני מוצא את עצמי נתון ללחץ שנובע מצורך פנימי של להיות בסדר מול הסביבה ולהכנע לדרישות הסבתא\ האם המבקשת שאזיז את ילדי

2. מה מידת ההתערבות וכיצד היא נעשית? הרבה פעמים אני רואה את צ,ופו מסתכל עלי לראות את התגובה שלי כאשר הוא נתקך בבקשה אגרסיבית לזוז ולפנות את המגלשה או כל דבר אחר. האם חוסר ההתערבות שלי משדר לו חוסר אכפתיות\ זה בסדר להמשיך או תסתדר לבד ותמצא פתרון?

3. מדוע הוא מרגיש צורך לעשות זאת? האם זו התגרות? תשומת לב? או סוג של תקשורת ולמידה?

4. כמה הילדים לומדים מהדרך בה אנו עונים למבוגר שמבקש שנעשה או נזיז את הילד שלנו.

5. הרבה פעמים אני שומע מעיין "חוקים" שהילדים מביאים איתם מהבית או מהגן כגון: תורות, חייבים לפנות את המגלשה לאחרי שהשתמשנו בה וכו. פעולות אילו יושבים על בסיס לימוד חוקי התנהגות שמכתיבים מבוגרים. צ'ופו אינו מודע להם (וטוב שכך) אבל אילו הפכו להיות מעיין מוסכמות התנגות בציבור, מעיין קוד שכולם מכירים

6. לסיכום או שלא: אני בעד כל דבר שנעשה בלימידה והתנסות עצמית כל עוד זה לא בא על חשבון האחר. איפה עובר הגבול? תלוי בסיטואציה, תלוי בילדים ותלוי בי

אורי אמר/ה...

מירי, אני יושבת כאן, מנסה לעבוד... קוראת, שוב קוראת. מנסה לחשוב מה לענות...
זה אולי קצת אישי. התלבטתי אם לחשוף את מחשבותיי לעיני כל (ויש כבר הרבה כל, מירי- כל הכבוד)

המחשבה הראשונה שעולה לי בעקבות שני הפוסטים האלו היא-
אנחנו בעצם כמבוגרים, לרוב לוקחים את הילד, ולאט לאט מקלקלים אותו. לא מאפשרים לו את מה שהוא זקוק לו, מגבילים אותו, מלמדים אותו התנהגיות שליליות.
מה שאת מציעה תמיד חוזר לבסיס- דוגמא אישית

וכאן הבעיה שלי. אני לא מרגישה טובה דיה כדי להיות תמיד אותה דוגמא אישית. עכשיו כאן באה התלבטות החשיפה שלי ממקודם- אין כאן המקום עכשיו לקבל מכל מכרי תגובות של- אבל את אמא מקסימה. אני אמא טובה ואני יודעת את זה, זה לא העניין.
העניין הוא- האם אני אצליח לא להתערב בסיטואציה כזאת? האם יש לי הכוח לא להזיז בכוח את ילדי מהמגלשה?
אז לא
לרוב אין לי
וכבר הזזתי את ילדי מספר פעמים ממקום למקום בניגוד לרצונם.
האם עכשיו, כשאני מודעת לזה יותר, חושבת על זה יותר אהיה מסוגלת להפסיק? לא.. לא נראה לי.
נראה לי כי אני אמשיך ללכת בשביל הפתרון הנוח יותר לטווח הקצר.

אני מזדהה מאוד עם הסעיף הראשון בתגובה של אייל
אני מונעת מאוד מהלחץ החברתי שסביבי-להיות בסדר מול הסביבה.
אני מכתיבה הרבה חוקי שותפות לנוחותי- תורות, החלפות
יש ימים שאני מאמינה בהם יותר יש ימים שפחות.
אני לא יודעת אם בעולם שאני חיה יש אפשרות למשהו אחר

ובנוסף לזה עומד הסבלנות שלי, היכולת שלילהחזיק את עצמי מלהתעצבן,מלכעוס, מלהזיז בכוח.

אייל הזכרת בסעיף האחרון- איפה עובר הגבול? זאת בעיניי השאלה האמיתית, ומה עושים שהגבולות שלי ושל הזולת שונים או מתנגשים.
עוד משהו חשוב שהזכרת ולרוב לא נתתי עליו את הדעת- מדוע הוא מרגיש צורך לעשות זאת? לרוב אין לי פנאי לחשוב על זה אפילו

מירי- הרבה אנשים אוהבים לדבר, להגיד כמה חשוב לתת לילד חופש, זכות בחירה. הרבה אנשים כותבים מילים מאוד יפות. מעט מיישמים זאת הלכה למעשה.

Miri אמר/ה...

שאגה, תודה לך על החיזוק ועל התגובה. מתגעגעת אליך מאוד מאוד. כייף לי לדבר איתך - גם אם בדרך עקיפה מיוחדת שכזו... וגם עם עוז. נשיקות לו ולך. חושבת עליך כל הזמן....

Miri אמר/ה...

יקירי, כל כך הרבה שאלות. מחזק לדעת שאנחנו מתלבטים בהם יחד. הנה מחשבותיי:
1. אתה הרי יודע מה אומר על כך. אני מאמינה מאוד שמאז שהילדים הצטרפו אלינו, איננו מצליחים יותר להתכחש לחולשות שלנו. ברור שאיננו משתנים בן לילה, אך לעולם לא נוכל כבר להסתכל במראה ולא לראות את מי שמביט בנו. ממש לראות אותו. לא אנחנו מול עצמנו. וכאן השאלה בעצם עד כמה אנחנו מעוניינים לעבוד על עצמנו כדי לשפר את עצמנו, ואולי אפילו יותר מדוייק מזה - כדי שנוכל לחייך לנוכח ההשתקפות שראינו. וזו החלטה אישית של כולנו. הבא לא נשכח רק שלא כמו אולי במקרים אחרים, במישור הזה הילדים שלנו יהיו עדים להחלטות שלנו, גם אם לא נרצה בכך. אם נתנהג שונה ממה שנלמד אותם, הרי אין סיכוי שהם יוכלו להאמין ביכולות שלהם להיות שונה. במובנים רבים. והרי, אהובי, מי כמונו יודע כמה זמן לקח לנו להרגיש בסדר עם השוני שלנו. בעיני, אנחנו חייבים להם קצת יותר מזה. האם זה אומר שהם לעולם לא יכנעו לדרישות החברה? ברור שלא. אך בעיני מה שחשוב הוא שידעו ברגע ההוא שהם נכנעו, ולא יתבלבלו בין זה לבין כך שבפעם אחרת תהיה להם הבחירה להתנהג כפי שהם באמת מאמינים.

2. אני משתדלת לא להיות בקשר עין עם צ'ופו כשהייתי רוצה שימצא פתרון. שמתי לב שאם עינינו לא נפגשות, הוא מרגיש שעליו לנסות להתמודד לבד. או לקרוא לי - זו דרך אגב התמודדות לגיטימית בעיני, ואני לעולם לא אומר לו בסיטואציה זו נכון לעכשיו: "תנסה להסתדר לבד". כבר עכשיו אני מסתייגת לגבי אמירה זו בנוגע לכל מה שיקרה בינו לבין אחותו או בעתיד. זה נכון רק לעכשיו. ואם קשר עין נוצר, אני עושה משהו. אפשר לומר שאני מתערבת. מאותה סיבה בדיוק, אני חושבת, שהזכרת - כי אין לי מושג איך תתפרש אי ההתערבות שלי מבחינתו. עוד מוקדם מבחינתו להתחבט בזה, אני מרגישה. אבל גם אז אני מנסה כי ההתערבות שלי תהיה תיווכית, כמו שציינתי - "אני יכולה לעזור?", "מה אתה מבקש שהילד יעשה?" וכו'

3. מדוע זה חשוב? הוא עושה זאת, וזו עובדה שצריך להתמודד איתה. במילים אחרות, התגובה שלי לא תהיה תלויה בסיבה למעשה שלו. יותר מזה, אני לא בטוחה אם בגילו כעת הוא בעצמו יודע מדוע הוא עושה משהו. כמו הצעקות שלו, כשאחותו בוכה. האם קשה לו להתמודד עם הבכי שלה, ולכן הוא מתפרץ בדרך הכי קלה שמכיר? האם מנסה לתפוש תשומת לב שלנו שנתונה במאה האחוז באותו הרגע לאחותו? או שפשוט הוא מחקה אותה - משמיע את הקול הכי חזק שהוא יכול? זה ישנה את תגובתנו?

4.לומדים מאוד!!! ללא כל ספק! שלי, לפחות. כמו גם מכל דבר אחר שיוצא מאיתנו - בין אם במילים ובין אם במעשים. לכן, כן, התגובה שלנו חייבת להיות שקולה. כמו כל התגובות או השיחות האחרות שלנו שנעשות ליד ילדינו.

5. אין לי כל בעיה עם החוקים האלה. הרי הוא לא חלק נפרד מהחברה. ובמובנים מסוים, הוא יצטרך להחליט עכשיו ועוד יותר בעתיד, מה הוא עושה עם החוקים האלה. אני לא חושבת דרך אגב, שהוא אינו מודע לחלק גדול מהחוקים האלה. וגם אם לא, הרבה פעמים כשהוא שומע אותם, הוא די משתף פעולה, או לא - כפי שתמיד יקרה, דרך אגב. כל קוד ההתהגות מתחיל מכך שמישהו מתחיל להתנהג לפיו, ולאט לאט הוא תופש תאוצה, ותמיד יהיה מי שיתנער ממנו. מעצב גרפי שכמוך, הרי לא תמיד אתה פועל לפי הקודים של העיצוב הגרפי, שגם אותם למדת בהדרגה...

6. מה זה "על חשבון אחר"? איך תמנע ממנו לעשות משהו שהוא רוצה גם אם הוא מגיע "על חשבון אחר"? בסופו של דבר, זה עולם של שיתוף או של החלטה לא לשתף, הכל מבחירה. כל מה שנוכל לספק לו זה ההתנסות לבחור. בקטנה עכשיו, ובתקווה בגדול כשיגדל. ברור שכל דבר תלוי במה שציינת, אך לנו יש יכולת ההשפעה רק על עצמנו. והרי זה מה שאנחנו עושים מעצם השיח הזה בינינו כרגע. מנסים ללמוד על עצמנו עוד קצת...

תודה לך!

Miri אמר/ה...

אורי, קודם כל אני מודה לך מאוד על האומץ, אם תרצי, לכתוב מה שכתבת. ולבקשתך, אני לא הולכת להגיד לך כמה טובה אמהותך. אני רק אומר, כל אמא היא טובה. וכן, אני משתדלת להזכיר לעצמי גם את זה.
בשבילי, אין דבר אישי יותר מההורות. שוב, בגלל שהיא אינה יכולה להיות מזויפת. והיא גם כל כך אישית. מה שכתבתי לאיל, אני לא יכולה להגיד לך. הכל הוא עניין של בחירה. ואם את מודעת למשהו, ובוחרת שלא לפעול לפיו, על אף ההשלכות שאת מודעת גם להן, הרי גם בכך נתת כבר דוגמא לילדיך. והיא לא פחות חשובה. אף אחד מאיתנו לא מושלם. וטוב שכך. סף הביקורת העצמית שלי הוא גבוה מאוד, לעיתים הרבה יותר גבוה ממה שהייתי רוצה שיהיה. לא יודעת אם התכוונת אלי במשפט האחרון, וזה לגמרי בסדר אם כן. אכן, אפשר להגיד שאני אומרת כאן הרבה מילים יפות. וכן אין לאף אחד מושג, וגם לי, אם אצליח לנהוג לפיהן תמיד. והאמת, שאני גם תמיד מזכירה את זה. ואולי אפילו מקשה על עצמי יותר בכך שאני חושפת לפני ילדיי (מכל היתר, האמת, לא כל כך אכפת לי) מה הן כוונותי, ואם אני אסוג מהם, להם גם אצטרך לתת דין וחשבון מדוע עשיתי כן. האם אני מחמירה עם עצמי? אולי. האם נותנת להם בכך דוגמא קצת קשה מדי? אולי. אבל לי, בעולם האישי שלי של ההבנות הפרטיות שלי לגבי משמעות החיים, ולגבי מקומנו בחיים אלה, אין כל כך בחירה כבר מאשר להתנהג איך שאני מתנהגת. על כל ההשלכות, שלא תמיד חיוביות בנושא. אני יכולה להיות רק ההורה שהייתי רוצה להיות. לילדיי שמורה הזכות לעשות את הבחיורת שלהם מבחינת האנשים שהם ירצו להיות. לי הרבה פעמים קשה עם עצמי, אבל איך שאיל אומר לי תמיד, אני גם לא אוכל להיות אחרת. כל אחד מאיתנו מגיע לנקודה מסוימת בחייו, שהוא עושה דין וחשבון עם עצמו ובוחר בחירות שיוכל לחיות איתן. שוב, לא הבחירות עצמן הן אלה משנות, אלא ההשלמה איתן, אני חושבת. אם הגעת למסקנה שהגעת אליה, וטוב לך איתה - מברוק! ואם לא - סליחה, אם אני קצת קיצונית כאן, אבל את לא תהיה שקטה עם עצמך הרי, עד שלא תמצאי דרך אישית שלך לחיות איתה. כל זה רלוונטי אליך באופן אישי, וכמובן, ליחסים בינך לבין ילדייך. האם אני לא טועה? כל הזמן. האם מושפעת מהסביבה? גם כשזה לא נראה כך, מאוד. וגם די סובלת מזה. האם אני יודעת איך אתנהג כשילדיי יגדלו? את בפער ענק ממני במובן זה, והדילמות שלך עוד לא מצאו אפילו את דרכן אלי. אמרתי לך זאת כבר בעבר. לא יודעת איך אני אהיה בעתיד. ומי כן? אני כן יודעת שאני מאוד מאוד מאמינה בכך שזכותנו הגדולה להיות הורים לילדינו, וכן שלרוב אנחנו יותר מקלקלים אותם מאשר נותנים להם סיכוי אמיתי להיות מה שהם. לי יש מליון דלתות מסתובבות כאלה לגבי העבר שלי - "מה היה קורה אילו?" הייתי מאוד רוצה שלילדיי יהיו פחות. זה המינימום שאני חייבת להם. באופן אישי, כמובן...
שוב, תודה על חשיפתך. מוקירה זאת ואותך, על כל בחירותיך, מאוד. והנה סוד קטן, די תמיד מצפה לקרוא את תגובותיך דווקא לפוסטים היותר אישיים שלי. מוזר עד כמה אנשים שאנחנו בקושי מכירים משפיעים מאוד עלינו, אה?

אורי אמר/ה...

מירי,
קודם כל במשפט האחרון שלי התכוונתי אלייך אבל הפוך משחשבת. (כנראה שהכמעט נכשל שקיבתי בהבעה היה מוצדק...)
התכוונתי שקוראים הרבה פעמים אנשים שכותבים גבוהות על איך להתנהג ומה לעשות, אבל לא מרגישים אצלם את העשייה. ואצלך ההפך הוא הנכון. המשפט היה צריך להסתיים ב- מעטים, כמוך, גם עושים זאת הלכה למעשה.

במפגשים הראשונים אצל תמר נראת לי כעוף מוזר. כאמא לילד ראשון שלא יודעת מה מצפה לה, שחושבת שהיא תצליח להתמודד בעזרת כל מיני רעיונות, אבל לא הגיע למקום שבו היא באמת צריכה להתמודד. ואז, הו אז תתגלה לה האמת...
כך חשבתי.
אני ממש זוכרת את צ'פו מול השער ואותך נינוחה (אם כי קצת לחוצה, ראו גם את זה) לא מזיזה אותו, לא גוערת בו.
כשיצא לנו להפגש יותר (ולצערי חופשת הלידה שלי ללא ספק נגמרה מוקדם יותר) ראיתי שאת לא אשת דיבורים ורעיונות, את פשוט אשת מעשים. בוחנת את עצמך כל הזמן, אבל מרגישים כבר מרחוק כמה את שלמה עם דרכך.

עניין הגיל, הזמן או כמות הילדים לא משנה כאן.תפגשי בדילמות אחרות ולא מוכרות, אבל אני חושבת שזה רק יחזק אותך. אני בדיוק חשבתי לאחרונה איך פחדתי כל הזמן שסבלנותי רק תלך ותצטמצם עם כל ילד נוסף.השבוע חשבתי על זה, ובדיוק ההפך קרה. כמו שתמר תיארה את זה, השק הולך ומתרחב, ויכול להכיל היום יותר משיכול היה אי פעם. אני בטוחה שגם אצלך יהיה כך, ואחרי תקופת הסתגלות תמצאי שוב את דרכך, שתהיה קצת שונה אבל בטוח טובה.

כתבת לי דברים לא פשוטים ונכונים. צריך למצוא את דרכך ולטעות בה (אכן כולנו טועים וזה רק אנושי ואפילו חשוב), ולא לקפוץ כל הזמן ממקום למקום. אני באמת מאמינה בזה. אמא לדוגמא שרוצה מהיום הראשון שילדיה יהיו במיטתם בחדרם, והיא שלמה עם זה- זה הדבר הטוב ביותר בשבילה. גם אם לאחר זה נראה בלתי אפשרי. זאת דרכה. אני באמת מרגישה שאני עוד קצת תרה, מחפשת דרך שתתאים לי ולמשפחתי.

יוצא לי לחשוב הרבה על אורך החיים של החברה שסביבי ושלי. חשבתי אתמול בערב, בעודי משכיבה את שושה שמתקשה להרדם לאחרונה.
החים הם בעצם זרימה. נמשיל זאת לזרימה של מים.
לעיתים זה יובל קטן, לעיתים נהר גועש.
אני מגישה שבחיים המודרנים לטובת הנוחות מטים את המים כל הזמן, מזרימים אותם כלפי מעלה בצינורות, נדרשות לזה משאבות גדולות. כתוצאה מכך אנחנו תלויים באנרגיה, בלוחות זמנים צפופים, באילוצים רבים. חושבים על פתרונות למעקפים של מכשולים. אנחנו רק מגביהים כל הזמן את המפלס אלו אנחנו רוצים להגיע, ועסוקים כל הזמן בדרכים להטות את המים כדי להגיע לשם. וכל זאת במקום לתת פשוט למים לזרום. לפעמים לבחור בערוץ לא מוצלח, להתחפר בו עד שנמצא שוב את כיוון הזרימה, אבל לפחות לשמור על כיוון הזרימה הכללי.

את בדרכך נראת לי יותר כנחל זורם מאשר מפעל המשאבות והמגופים שסביבי.

זה כבר קצת נדוש להגיד שוב תודה
אבל אני מרגישה שאת באמת מצליחה לגרום לי לחשוב, להרהר לבדוק ובכך באמת למצוא את דרכי ולהיות איתה שלמה יותר.
אז,
תודה

Miri אמר/ה...

אורי, אני לא יודעת כל כך מה לענות, חוץ מתודה רבה לך. אני חושבת שאנחנו לעולם לא מפסיקים לחפש את הדרך הנכונה לנו ולאהובינו. וסליחה אם לא הבנתי נכון. קלעת למקום החלש שלי, ולכן כנראה לקחתי את המילים שלך במקום הנגדי לכוונתך. סוף שבוע נעים...

shumim אמר/ה...

אורי- רוצה לאמר לך שכתבת מקסים. אהבתי את מילותייך לגבי זרימת המיים, כיובל או כנהר, המשאבות הצינורות...

Unknown אמר/ה...

הורים במהות שלהם עושים טעויות. אי אפשר כל היום להלקות את עצמנו על דברים שעשינו כך או אחרת. הילדים תמיד יגדלו עם טענות. צריך להשתמש בהגיון הבריא ולא להיכנס להיסטריה מכל דבר קטן.

Related Posts with Thumbnails