לילדינו: ושוב על גבולות ההתערבות

היה לי ברור כי יגיעו תגובות למה שכתבתי לגבי גבולות ההתערבות. ואני מברכת אותן. טעות שלי הייתה בכך שצמצמתי במילים במקום בו הייתי צריכה להרחיב. אני אנסה לתקן זאת עכשיו.

אני מסכימה, כמובן, לדברי איריס ואורי, על כך כי כולנו חיים חיי שיתוף, גם ילדינו; כי הדרך בה תופשים מקומו של מישהו אחר ובכך מונעים ממנו לעשות משהו, היא אלימה; כי אי אפשר להניח לילדינו בני השלוש לגמרי ולא להשגיח ולא להתערב במקרה הצורך. מסכימה לגמרי. השאלה היא מהי התערבות? מהן גבולותיה? ויותר נכון, איך גורמים לילדינו להבין את כל מה שכל כך מובן לנו? איך גורמים להם לגדול להיות אימפטיים ורכים, מתחשבים ומנומסים?

יש הבדל בין תיווך לבין קביעת עובדות לילד. אני מאמינה מאוד, ואני יודעת שכאן אני במיעוט, על כי אין לנו כל כוח וכל שליטה כלפי ילדינו. לא דרך הכוח נלמד אותם משהו. יש הבדל בין להזיז פיסית, גם אם בעדינות, ילד בן שנה וחצי שאינו עוד שולט ברצונותיו או בכוונותיו, ולו כדי פשוט להסיח את דעתו. ילד בן שלוש הוא כבר יישות מודעת לעצמו, גם אם רק קצת עדיין, אינה שלמה עוד, אך לא כזו שאפשר כבר לכפות את רצוננו עליה. כל מה שאני יכולה לעשות, בעיני, כמובן, הוא לתווך במובן הטהור לגמרי של התיווך. למשל, אם מדובר בילדים, אז לסייע להם לומר אחד לשני מהם צרכיו ואיך היה רוצה שיוגשמו. במקרה של מגלשה, אולי להסביר בעדינות שגם ילדים אחרים מפנים לו מקום כשהם מתגלשים. ממש בעדינות מבלי לכפות התנהגות כלשהי עליו ולו כדי לרצות אותי. אני לא בטוחה אם אני מצליחה להבהיר את דבריי, ואינני פנויה כעת לעשות פוסט מובנה יותר עם ציטוטים תומכים.

התערבות היא תרופה קצרת טווח בלבד (אינני מדברת על התערבות במקרים בהם נשקפת סכנה מיידית לגוף, כמובן). היא אינה תלמד דבר בטווח הארוך, מלבד התנהגות מפחד להתערבות. האם התכוונתם שהייתי צריכה להזיז פיזית את צ'ופו מהמגלשה? ואם הוא יסרב? עד מתי? עד איזה גיל אני יכולה לכפות פיסית את עצמי על ילדיי? ומה המסר שאני מעבירה לו בכך? שהחזק מנצח? שהכוח הוא הפתרון?

כמו שאורי ציינה, רוב הילדים הסתדרו הרבה יותר טוב, כשאין מבוגר בסביבתם. אני מאמינה שהתשובות טמונות בילדינו, אם רק ננחה אותם להאמין בעצמם ולחפש את הפתרון בתוכם. כמובן, אין מדובר רק במקרה של מגלשה, אלא בתורת חיים שלמה. אין זה שונה מלאלץ ילד ללבוש סוודר כי קר, לאכול משהו כי הוא חייב, לשחק עם מישהו רק כי לי נעים להיות בחברת אמו, או לשתף בצעצועיו את כולם. כמובן, אני מתכוונת כאן לילדים בגיל מסוים. אני ארחיק לכת ואומר כי אין זה שונה מלאלץ ילד לתת נשיקה לסביו כשנפרדים, או להגיד "תודה", כי זו התשובה שנותנים לשאלה הנפוצה: "מה אומרים?".

דיברתי לא פעם על ציות מתוך הכרח לעומת הציות המודע. אני מכוונת לאחרון. ובעיני, אי אפשר להגיע אליו ללא לסמוך על כושר השיפוט של ילדינו מבלי לכפות את שלנו (כמובן, הכל בהתחשב בשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד); ללא מתן אפשרות לילד להתנסות במעשיו (כמובן, אינני משאירה אותו במגרש המשחקים והולכת לשתות קפה, אין רגע אחד במעשיו שאינני מודעת לו, אך אני לא מתערבת, רק מעירה לעצמי איך אוכל לעזור לו לחזק את הצדדים שהוא חלש בהם, עד שהתערבותי באמת נדרשת, או מתבקשת, גם אם לאחר פיצוץ לעיתים, ואז שוב, אני רק משתדלת לתווך בין הצרכים של המעורבים והצעת פתרונות יצירתיים לקונפליקט. ועדיין ההחלטה לא בידי, רק הסיוע); ללא וויתור טוטאלי של שליטה כלשהי בילדינו וברצונם; ללא דוגמא אישית תמידית; ללא לכבד אותו באמת בכל הרמות; ללא משא ומתן והדברות מתמידים. כשהילד הקטן עבר למתקן אחר, בני שאל אותי מדוע הוא עזב, על מה שעניתי לו בקול כמה שיותר רגוע: "הוא לא היה יכול להתגלש כאן מכיוון שחסמת את המגלשה" - זו התוצאה הטבעית של מעשיו שהוא נאלץ להתמודד איתה. וכן, אני מאמינה שהוא עשה את כל החישובים הנדרשים של מה הוביל למה מבלי ששמע ממני הרצאה בנידון. בעיני, ילדינו חייבים להתנסות בהתנסויות קטנות אלה, מהן ישליכו על מצבים מורכבים יותר. אם הם יטעו? ברור! מליון טעויות, וטוב שכך. כי בינתיים, במיקרוקוסמוס הבטוח והנעים של ילדותם, אנחנו כאן כדי לספק להם גדר נוחה לנחות עליה אם ימעדו. אחרת איזה סיכוי מעבר לזה של השרדות אנחנו משאירים להם?

ובמילים של מריה מונטסורי:

"Discipline and freedom are so co-related that, if there is some lack of discipline, the cause is to be found in some lack of freedom"

וכן, אני מועדת הרבה יותר ממה שהייתי רוצה בכך. הרבה פעמים אני משתמשת ב"אני הייתי עושה את זה אחרת", "זה יהיה נחמד אם אתה..", כשבפועל, בואו נודה, אלה סתם מניפולציות זולות לגרום לילד שלי להתנהג איך שהייתי רוצה שיתנהג. אני מאמינה כי הוא חייב לגדול להיות מה שהוא, חופשי מכל המגבלות. החופש מגיע דווקא מהגבולות הטבעים של מעשינו. אנחנו לא פוגעים במישהו כי איננו רוצים לפגוע בו, מכיוון שיודעים מה זה יכול לגרום לו, ולא כי אנחנו פוחדים לפגוע בו.

אולי אני טועה. אין לדעת. אולי רק בעוד כעשרים שנה נוכל קצת להעריך. אבל אני חייבת לנסות ללכת בדרך זו. לי היא נראית הרבה יותר אמיתית, ואם תרצו, מוסרית יותר. אני רואה בכך שליחות. הימים יגידו...