פעם לא הייתי יכולה לצאת מהבית מבלי להתאפר. אולי בסופי שבוע. אולי בנסיעות לסיני. ותמיד נסעתי עם ערכת האיפור, לכל מקרה. הכי קרוב שהייתי להתקף לב הוא כשגיליתי שבטעות שכחתי פינצטה...פעם פחדתי מכלבים. פחדתי? אולי זו מילה עדינה מדי. פעם אפילו הזמנתי מונית כדי.. לחצות את הכביש לצידו השני, כיוון ששם חיכתה להקת כלבים, ואני לא הייתי מסוגלת לחשוב אפילו להתקרב אליהם. הנהג היה בטוח שאני צוחקת עליו. אני הייתי רצינית.
פעם כל הזמן ניסיתי להתאים את עצמי.. בלבוש, באופי, ברצונות, בגוף, בציפיות.
פעם לא לבשתי מכנסיים בקיץ. רק חצאיות ושמלות. עד כדי כך שכשהייתי לובשת את הג'ינס בפעם הראשונה בסתיו, הייתי צריכה להתרגל מחדש להרגשה.
פעם לא הייתי מסוגלת להתעורר מבלי להתקלח.
פעם הייתי יכולה לנהל שיחות על כלום, על כוס בירה, או על סיגריה, במשך שעות. היו לי גבולות כמובן, אך היה לוקח יובלות להגיע אליהם...
פעם לא הייתי יכולה לבשל יותר מסלט ומפסטה ברוטב עגבניות. טוב, לא ממש בישלתי את הרוטב. יותר הרתחתי את תוכן קופסת עגבניות מרוסקות.
פעם לא הייתי מעיזה להראות את כתפיי בשמש בגופיה, אלא לאחרי שמרחתי את עצמי בשכבת קרם הגנה מכובדת ביותר.
שלא חלילה ישארו לי "פסים" מהשמש.
פעם הסתכלתי במראה ולא כל כך אהבתי את מה שראיתי. כמה שניסיתי להשלים את התמונה, כל הזמן הרגשתי שמשהו חסר. כמה שניסיתי להתקרב לעצמי, רק התרחקתי.
פעם חששתי מחוסר מעש. מכך שזה לא בסדר לא לדעת.
פעם אהבתי לאכול קורנספלקס עם "פרילי", דובדבנים, או בכלל כל פירות שהם, ומלפפונים חמוצים.
אחרי פעם, ידי בקושי זוכרת להשתמש ב-eyeliner, המסקרה התייבשה, והעין נבהלת לעיתים כשרואה אותי מאופרת, כאילו לא ברור מי זו שהגיעה למראה.
אחרי פעם, אם כי ליבי עדיין מחמיץ פעימה, לעיתים, מנביחות פתאומיות, הפכתי לידידת כלבים. אנחנו לא נישן באותה מיטה, אבל אני יכולה ללטף, לחייך ואפילו לצחוק מכלב. כמעט תמיד יכולה לעבור לידם. עדיין לא מבדילה בין כלב לכלבה (ולמה זה חשוב כל כך?).
אחרי פעם, כל ארון הבגדים של פעם מחכה ארוז בשקיות. ובינתיים הלבוש מוגדר בעיקר לפי נוחות, קלות, צבע (יותר נכון, כל צבע שהוא שיסתיר את כל הכתמים האפשריים היכולים למצוא את דרכם אלי), והתאמה להנקה ולכל פעילות פתאומית מאתגרת. כלומר, אפילו אני לא הייתי מעיזה כל כך לטפס בחצאית על עץ, או להתגלש במגלשה. ויותר חשוב מכל, להתפלש לי בדשא או בערימת חצץ עם אהוביי. ובמילים אחרות... המכנסיים שולטים!
אחרי פעם, אינני מסוגלת להתאים את עצמי עוד לכלום. לא כי אני חושבת כי אני מושלמת, רחקו מכך, אלא כי אני מרגישה כי זה המעט שאני חייבת לעשות כדי ללמד את ילדיי, הלכה למעשה, כי יאמינו בעצמם, והתיאום היחיד שיעשו הוא בין הפנים לבין החוץ, בין הנפש לרוח.
אחרי פעם, אולי, אך לבטח, אחרי פעמיים, אבא מזכיר לי לעיתים כי כבר כמה ימים לא התקלחתי. ואני עדיין בוחרת במשהו חשוב יותר בשבילי לעשות, עד שהאיום שלא אוכל להכנס כך למיטה ממהר להגיע. באמת, מה החוכמה בפעילות זו, כשכל סופה רק מרחיק את התחלתה מחדש..:) אולי זה מסביר למה עדיין קשה לי להתעורר...
אחרי פעם, ועוד יותר, אחרי פעמיים, שיחות על כלום הם אחד הדברים היותר בלתי נסבלים בעיני. גם אם הרגשה זו מבודדת לעיתים, ולעיתים גם מאוד, אינני מסוגלת לזלזל באוויר שיוצא מראיותיי עד כדי כך...
אחרי פעמיים, אני מבשלת, עם שני ילדים, אחד מהם בשלן לא קטן בעצמו, השניה, כרוכה מסביבי, ואפילו, מאלתרת... אני?! מכירה אפילו את שמות התבלינים, אם כי לא תמיד מזהה אותם ללא תוויות או טלפון לאהובי. ו.. עדיין אוהבת את העגבניות המרוסקות...
אחרי פעמיים, "פסים"? באמת..? הצחקתם אותי... מבחינתי, שיהיו "משבצות". נוכל לשחק "איקס עיגול".
אחרי פעמיים, אם אני כבר מצליחה להסתכל במראה, אני אוהבת את מה שאני רואה. את העייפות. את התשישות. את השקיות מתחת לעיניים. את הכתמים. את השערות הלבנות המבצבצות. את העור הלא כל כך צעיר כבר. ועוד לא נגעתי בכל מה שמציץ לו לעולם החיצון דרך העיניים. היום אני לא מרגישה כי דבר חסר לי. הייתי מתקנת דבר אחד או שניים. אך הלכה למעשה, בורכתי בכל מה שאיתי, אסירת תודה על כך ואינני זקוקה למשהו נוסף. אני קרובה לעצמי מאי פעם, ולשמחתי רק ממשיכה להתקרב.
אחרי פעמיים, אני לא מאמינה עוד כי קיים חוסר מעש. אני יודעת עוד פחות, ולומדת כמעט מכל שבא במגע איתי. והרצון לעוד רק גדל.
אחרי פעמיים, אני עדיים אוהבת לאכול קורנספלקס עם "פרילי", דובדבנים, או בכלל כל פירות שהם, ומלפפונים חמוצים. הבן שלי אוהב את זה גם. והבת... טוב, הזמנים עוד יגידו. איזה כייף שיש דברים שעוד עלולים להשתנות...
נ.ב. בתמונות את בת חודש ושבועיים וחצי...
3 תגובות:
...פעם לא העזת לבשל אם לא היה לך מתכון מדוייק על מאית הגרם של כל החומרים הדרושים, פעם הזמן היה שייך לנו, היום הוא שייך לילדים זה מלמד אותנו הרבה על עצמנו, מזכך את מה שאנחנו ואת מה שעיקר וטפל.
קוראים לזה התבגרות, מה גם שאת כל היום בבית אז את לא לוקחת חלק בעולם החברתי כך שעול החיים החברתיים נופל עלייך רק לעיתים רחוקות ואז ההתאמה לא ניראת משתלמת כל כך. כשמשהו הופך קשה כך גם המוטיבציה יורדת לעשות אותו, כלומר את כל היום בבית ויכולה לבחור בנוחות אז בכל יציאה את נשארת במוכר הזה, אם היית צריכה לפגוש אנשים לא בטוח שזה לא היה נראה פחות תפל, אבל זה היה פחות מרגיש מרוחק. זה לא חשוב להתאפר או להסתרק זה ירידת הערך העצמי שלנו בעיני עצמנו, פתאום לשכוח שגם (בניגוד גמור ל"רק")אנחנו עיקר. אפשר למצוא את זה לאו דווקא בפריטים חיצוניים אבל עדיין חשוב לעשות פעם בכמה זמן משהו בשביל עצמנו לא לבטל או לדחוק לשוליים. ועדיף שתשימי קרם הגנה לא בגלל הפסים אלא בגלל הבריאות
שירה
שלום שירה.
אנחנו מכירות?
האמת, זו הייתה אמורה להיות רשימת אישית שלי של ה"הישגים" שלי, מעין תזכורת הומוריסטית למה נשתנה בי. מבלי להביע דעה בעניין. מעין רשימת מכולת.
ובכל זאת, אני חייבת להגיב כי "היותי בבית" לא פוטר אותי מדבר. הרי אני לא ממש יושבת כל היום בבית... כפי שאמרת בעצמך, האיפור מגיע כצורך פנימי. אני כן יכולה להעיד על עצמי כי פעם אכן לא הייתי מעיזה להראות את פני בלי איפור גם בימים בהם לא עבדתי. והיום, גם אם הייתי עובדת, סיכוי סביר לכך שלא הייתי מתאפרת. ומשהו בשביל עצמי.. טוב, אני עושה זאת בכתיבת שורות אלה אפילו. הכל תלוי בהסתכלות...
תודה לך על התגובה!
הוסף רשומת תגובה