לבננו: סערות בהתמודדת עם אחותך

אתמיד שואלים אותי: "איך אתה מתמודד?"

ואני שומעת את עצמי עונה: "בגדול, בסדר גמור. פה ושם יש מעידות, וטוב שכך. אחרת הייתי מודאגת".

הרי, הצטרפות אחות למשפחה היא מאורע כל כך ענק. כשלעצמו. ובמיוחד לילד בן שלוש שגם כך עובר תקופה כל כך לא פשוטה, בה הוא בוחן בנחישות וללא הפסקה את העולם מסביבו, ובמיוחד את גבולותיו.

וכל מה שנדרש מאיתנו הוא, מעבר לכל, לעטוף אותך בהמון בהמון אהבה, ואפילו ביותר מהמון. משום מה, לצערי, ההנחה היא בדרך כלל הפוכה. רבות האמירות כמו "עדיף שיתרגל כמה שיותר מהר", "הוא לא לבד עכשיו, כדאי שילמד איך מתחשבים גם באחרים", "ככה החיים", "הוא כבר לא במרכז העיניים יותר - נגמרו חיי הפינוק", "הוא קיבל מספיק תשומת לב, עכשיו תורו של התינוק", "הוא יוכל להסתגל, התינוק, לעומת זאת, זקוק להרבה יותר תשומת לב עתה". כל כך חבל!

והרי כל מה שהאח הבכור זקוק לדעת, לעיתים, לפחות בעיני, הוא כי דבר לא השתנה, בעצם. יותר מכל, הוא זקוק לקביעות ולבטחון - תמיד, ובמיוחד לאור השינוי הגדול שחל בחייו, ובמיוחד עוד יותר, אם הוא בגיל שלתקופות הרגישות (sensitive periods) בו דגש יתר. אנחנו, המבוגרים, כדאי שנתאזר בעוד יותר סבלנות מהרגיל. וגם באיפוק, בעדינות, בהתמדה.

שוב, כמו בכל הקשר אחר של חופש בתוך גבולות האחריות (freedom within limits of responsibility), גם הפעם, אין הכוונה שנניח לילד הגדול לעשות את כל העולה לרוחו. הגבולות הכלליים חייבים להשמר, כמובן, אך חשוב להקפיד על עוד יותר נשיקות, על עוד יותר חיבוקים, על עוד ועוד ועוד יותר לומר: "אני אוהבת אותך", "כייף לי להיות איתך", "אני כל כך שמחה להיות האמא שלך".

וכן, כל זה יכול להיות בהחלט לא פשוט...

אני מניחה כי משברים אלה, או מעידות (למרות שאינני אוהבת לא את הביטוי הזה ולא את השני, אני משתמשת בהם רק לצורך ההמחשה), היו מתרחשים גם לולא הצטרפות אחותך. אך על רקע בואה הם קיבלו אך משקל יתר. נדמה כאילו אתה בוחר כל פעם בהתנהגות אחרת, שלא במקרה מתרחשת בול במישור, בו אנחנו חלשים יותר באותו הרגע, ונצמד אליה עד שהסערה חולפת. או במילים אחרות, אתה בועט בקיר חדש עד שנוכח כי קיר זה אכן יציב ואינו עומד להשבר מעוצמת בעיטותיך.

והנה כמה תמונות מחיינו בחודשים האחרונים.

כמה שניסינו שהגעת אחותך תהיה שקטה, אפילו המעט ביקורים להם זכינו, טלטלו אותך. וכל מי שהגיע ישירות הושיט לך מתנה, מה שהיה כמובן מחווה יפה מאוד כשלעצמו, אך כל כך מנוגד לכל מה שאתה מכיר. כל ביקור כזה, למרות ההפסקות הרבות ביניהם, הביא איתו התפרצות כלשהי מצדך. זה והחגים יחד, שלמרות כל הסיוע שהביאו בחופש ובנוכחות אבא, שללו לגמרי כמעט את מעט השגרה שנשארה. וכשהשגרה חזרה, באו ההתגרויות שלך בכל דבר אפשרי מסביבך - בנו, בילדים אחרים, כאלה שאתה מכיר וכאלה שלא. זוכר את הריצות לכביש? גם אן חזרו לפרק זמן מה. וכמובן, היו גם ההתגרויות הקשורות ישירות באחותך. אם מי מאיתנו היה מנסה להיות איתה, אתה היית מחפש כל דרך אפשרית להיות גם על אותו האדם - לטפס עליו, לקפוץ עליו, ליפול עליו. היו תקופות שניסית להרים את אחותך. או להזיז אותה. או לסובב לה את הראש. או להאכיל אותה באוכל. או לנשקה באוזניים. או לכסות לה את הראש. ואפילו, תקופה קצרה, לשמחתנו, בה ניסית להכות אותה או בחפץ שנשלך לעברה או במכה ישירה (אם כי עדיין לא בעצמה מלאה).

הגלים שהציפו אותך עתה הם ריצה בצרחות ברחבי הבית, כשאחותך בוכה (שכל כך מובנת, דרך אגב, אם מנסים להבין כמה את דואג לה וכמה קשה לך כשהיא בוכה). ונסיונות לשפוך עליה סבון וגם להשליך צעצוע אחד או שניים בזמן האמבטיה.

והאמת, מה שהכי קשה הוא לא דווקא ההתנהגות עצמה אלא המעבר הפתאומי, הבלתי צפוי לחלוטין, והמיידי אליה. תופש ואז משחרר. כאילו לא קרה. המדובר אולי בדקה אחת או שתיים במשך יממה. כלום, היה אפשר לחשוב. אבל בצורה שזה תוקף אותך, הופך למישהו אחר, שאיננו אתה, זה מה שהכי קשה לנו. ושוב, אני משתדלת תמיד להזכיר לעצמי ולנו כי הרי אין אלה אלא ההתקפים הרגילים מאוד לילד בן שלוש, וגם לילד בכל גיל שבורך באחות לפני זמן קצר.

מה אנחנו עושים? לא הרבה. האמת, משתדלים באמת להגיב ב"לא להגיב". אני עוד אכתוב על כך בנפרד, אך ההתמודדות הכי אמיתית איתך בשלב ההתפתחותי בו אתה נמצא, בעיני, היא הדברות מתמדת, הצעת בחירה ואפשרות לחוות את תוצאות מעשיך, גם אם לא באופן פיזי, אך לפחות בתיאור של מה שעלול לקרות כתוצאת התנהגותך. למשל, "זה יכול לפגוע באחותך", "אני מבינה שאתה מודאג מכך שאחותך בוכה", "זה לא נעים לי", "אתה יכול לכסות לה את הגוף או את הרגליים". ולעיתים, השתיקה פשוט יפה מכל המילים. כמו גם התרחקות עדינה ושותקת ממך. כמה שפחות הטפות מוסר, הקניית אשם, או בכלל, כמה שפחות להתנהג כפי שהיית רוצה שנתנהג. לעיתים, מספיק שנתנהג אחרת ממה שהיית רוצה, למשל, לא נקח ממך את הצלחת שאתה מטיח בכל חוזקה בשולחן, שוב ושוב, אלא רק נעיר לך כי היא עלולה להשבר, וכבר, אחרי עוד פעם פעמיים, אתה מניח אותה בצד.

האם תמיד אנחנו מצליחים להשאר שלווים? ברור שלא. אחרת לא היה לנו מה עוד ללמוד. אחרת לך לא הייתה דוגמא לנגד עינייך של מישהו שטעה, אך משתדל להתמודד עם השלכות מעשיו. אחרת פשוט לא היה מעניין.

וכמה שאנסה להדגיש את חשיבות הרוך, עדיין לא אעשה כן מספיק. בכל רגע אפשרי, בכל אתנחתא וגם בכל סערה, תמיד ננסה לחבק אותך, לנשק אותך ולהזכיר לך כמה אנחנו אוהבים אותך.

אוהבים אותך וכמו תמיד, מושיטים לך יד. גם כשקשה לך. גם כשקשה לנו. מושיטים. לא מושכים אותך. אלא תומכים בך בבחירתך לאן שתבחר להוביל אותנו. מאפשרים לסערות לחלוף על פניך, גם אם תרגיש באותו הרגע, כי הדבר היציב היחיד לידך הוא אחיזתך בנו ואחיזתנו בך. היא תמיד תהיה לך...