יומנה של אשה פשוטה

בהשראת Beauty That Moves:

היום...

מחוץ לחלון שלי... חושך. אני שומעת את אוושת העצים. אני יושבת בסלון. צ'פוצ'יטה ישנה בחדר השינה. אהובי וצ'ופו נסעו לעשות קניות. היו לי כבר כמה רגעים לבד מאז שצ'פוצ'יטה הצטרפה אלינו, אך אני מרגישה כאילו זו הפעם הראשונה שאני נמצאת לבד עם עצמי, מאז היום המבורך ההוא.

אני חושבת... על כמה התגעגעתי למקום זה. על איך אני הולכת להשלים לכתוב 25 פוסטים, שתחילתם מופיעה כטיוטה בבלוג; לתאר כ-250 תמונות שצולמו במשך חודש וחצי האחרונים ואך מחכות למילים; לשתף במה שעבר עלי ועודנו עובר. ובמילה, על האם אספיק לסיים לכתוב פוסט זה עד שהלבד יתמלא שוב בביחד....

אני אסירת תודה על... החודשיים האחרונים. על כל השיחות, על כל הדמעות, על כל החיבוקים, על כל הזכרונות, על כל ההבהרות, על כל הכאב, על כל רגשות שהציפו אותי במשך ביקורה של דודה שלי. אני אסירת תודה על אשה מדהימה זו שחזרה להיות חלק ניכר ממני, על צניעותה ועל פשטותה, על הטבעיות שבה מילאה את כל פינות הריק שמילא אותי. ועל הטבעיות שבה השתלבה במשפחתנו. באלגנטיות, בכבוד, בהשלמה, אך גם בהשמעת דעותיה בעדינות ובמועד המתאים לכך, אף מבלי להזדקק לעיתים למוגבלויות השפה. על המבט השקט הכה מתרגש שלה עת הביטה בנו. על כל דמעה שמילאה את עיניה. על הכנות. על הנסיון להבין ואם נדרש, ללא עכבות וללא חשש, על המאמץ לשנות דעה. ושוב, על הכנות. על כל מה שלמדתי וגיליתי שיש לי עוד ללמוד. על הכוח שבו מילאה אותי...

מחדרי הלימודים... סחרחורת הסריגה אחזה בי במשך החודש האחרון. מנסה לנצל כל רגע שליו עם דודה שלי, כדי ללמוד ממנה עוד משהו קטן, הצלחתי להשלים בגד ים, אפודה לצ'פוצ'יטה, ולהתחיל עוד כמה פרוייקטים. מתי...? בין לבין כמובן...

מהמטבח... אחרי שניסינו כמעט את כל המתכונים של ילדותי, לראשונה מזה כמה שבועות, אין סיר מלא באוכל. ועדיין, יש כמה קופסאות של עוגיות.

אני לובשת... מכנסי ג'ינס דהויים, אך כל כך אהובים. כמובן, עם חגורת הגומי של הריון. גופיה ירוקה. וטוניקה וורודה. עונדת עגילים תכלת של תמר. כל כך אוהבת אותם! רק אתמול חשבתי עד כמה אני לא אוהבת להתאים צבעים. עד כמה בעיני קיימים אולי אך שילוב אחד או שניים של צבעים שלא ממש מתאימים אחד לשני. והרי אז כל תיאום מתרוקן מתוכן. וחייכתי לאור המחשבה על האלגוריה בהקשר לאמונתי בחיים בכלל...

אני יוצרת... התחלתי סוודר חדש לצ'פוצ'יטה. וכמובן, אין בין זה לבין כמות הסוודרים שיש לה כבר דבר. הרי הם לא מעשי ידי אמא. ובאותה הנשימה, עדיין מוזר לי שמילים אלה יוצאות ממני..

אני הולכת... לאחרונה למדתי כי לעייפות יש דרך חדשה להשתלט עלי. לאחרונה, אני מרגישה את העייפות בעיקר ברגליי. אם יוצא לי להתיישב, אינני מאמינה כי אוכל לקום שוב. וכשצריך לקום... אני קמה מבלי להזכר אפילו שהרגשתי עייפה. פיזית... וגם נפשית...

אני קוראת... יש 941 פוסטים חדשים בreader שלי. וגם רק בגלל שנראה לי כי הוא תמיד אוטומטית מאפס את עצמו כך שכמות הפוסטים הלא קרואים לא תגיע ל1000. לעומת זאת, קראתי את כל המכתבים שהצלחתי להשיג מתקופת הילדות שלי. בנסיוני להבין למה. אם כי אינני מבינה למה ה"למה" כל כך חשוב לי..

אני מקווה... שהשכבות שנישלתי מעצמי יעופו הרחק ויפנו מקום לניצנים פורחים. כרגע אני בעיקר מרגישה חשופה. מתהלכת בשביל מכוסה בעלי השלכת בצבעים מרהיבים אמנם אך נראה כי אינם מספיקים עוד לספק מכסה מגשמי החורף העזים העתידים עוד לבוא...

אני שומעת... את Norah Jones. לעולם אינה מפסיקה להרגיע אותי...

ברחבי הבית... שקט...

אחד הדברים האהובים עלי... האמונה שלנו בעצמנו. ההבנה במבט. הידיעה כי תמיד יהיה שם קיר תומך. חיבוק חם. מי שיקום להחליף טיטול בלילה. להכין דייסת קוואקר. ופשוט... להושיט יד... לגעת...

התכניות להמשך השבוע... להבין איך מתרגלים שוב לחיות בלי משהו שבסערה כבש את כולנו, עטף בחום ובאהבה, וחיזק מספיק כדי שנוכל להמשיך לעוף...

והנה... הספקתי...

נ.ב. התמונות הן מלפני כחודש וחצי...