לבננו: ניסינו לשתול פרחים

כמה שאני אוהבת לראות את ידיך מלאות באדמה...

וכמה חיכיתי לרגע בו החום הבלתי אפשרי הזה המשמיד כל חי יפחת מספיק, כדי שנוכל לחדש את גינת הפרחים שלנו.

והנה זה קרה...

שמחים ומאושרים חזרנו מהמשתלה עם שלל רבגוני.

חידשנו אדמה, חפרנו, סידרנו, שתלנו, בעת שאבא שמר על צ'פוצ'יטה המתוקה קרוב בזרועותיו.

עשינו את מה ששנינו כל כך אוהבים. והגינה באמת יצאה לתפארת.

עד שהגיעה הגברת הזו.

יותר נכון, היא (או שזה הוא) הגיעה אלינו כבר לפני כמה חודשים. מדי כמה ימים היא מופיעה אצלנו בגינה, ואנחנו מארחים לה חברה ומכבדים אותה בכרוב, בגזר ובמים. כפי שאמור להיות. לא ברור היכן הייתה עד כה, ואיך היא שרדה עד עכשיו. השכנים קוראים לה ארנבת קרב. היא מבריחה חתולים, ואפילו כלבים לא מתקרבים אליה. וכך היא מתארחת בין השכנים שלנו.

כל כך אהבתי את כל החי בעיניים. את כל הפרחים היפהפיים ששתלנו. בוקר אחד, כמה ימים לאחר מכן, יצאתי החוצה ומרחוק לא הבחנתי בפלטת הצבעים שכה אהבתי. חשבתי שאינני רואה טוב. התקרבתי ולא האמנתי למראה עיניי. לא נשאר כלום בגינה. כלום! רק טיפ'לה עלים ירוקים. ליבי נפל. הייתי בטוחה שאלה הציפורים בהתחלה, אבל אז אבא עזר לי להבין את האמת.

זה קרה לפני כחודש. רק עתה הפשרתי לכתוב על זה קצת. מצאתי את עצמי בדילמה מעניינת - מחד, הרי זה ביתה של ארנבת. סביר שהיא ודומיה היו כאן לפנינו וימשיכו להיות הרבה אחרינו. מאידך, אני רוצה לגדל פרחים! ולא תחת רשתות. אוף!..... מה עושים???