עבודת אדמה

יש משהו משכר בעבודת אדמה.

לחוש אותה בין האצבעות, לעבד אותה, להתמודד איתה - בכל אלה יש משהו מדידטיבי, מרגיע, מאמת, שאני מתקשה להסביר במילים.

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי לגור בבית קרקע. את כל הבתים הכי מפוארים בעולם הייתי מחליפה בבקתה קטנה למרגלות ההר, על שפת האגם. אך אז זכינו בביתנו.

אולי זה דווקא עוד יותר מדגיש את העובדה כי ככל שהעולם ממריא קדימה, אני מחפשת יותר ויותר את החזרה לשורשים, למה שהיה כה פשוט וברור בעבר, לקיום טבעי, תמים, בהיר ולא מתפשר. ואולי זו פשוט ההתאצלות להתמודד עם עומס הקדמה.

לא סתם קוראים לה בדרך כלל אמא האדמה.

כאמא, היא מחבקת, נותנת, מקבלת, מלטפת, מטפחת, מפרה, מגנה... אך גם משחררת.

לא פלא, כי גם אתה אוהב כל כך את הקרבה אל הקרקע! וביום הראשון של השמש אחרי השבוע של גשם, לא התמהמהת וישר הורדת את הנעלים, כדי לחוש ברגליך הקטנות היחפות את הקרקע.

וכך מצאנו את עצמנו בימים האחרונים עובדים בבוקר בחצר, מנקים את המרפסת, שותלים פרחים חדשים, משקים את ישנים, אוספים את יבול הפקאנים, מתבוננים בציפורים, מקשיבים לרחש העלים. וסתם, רובצים ומתרוצצים.

אמנם חלקת אדמתנו קטנה היא, ולא משתווים אנחנו במאמצינו לעבודת הפרך שמשקיעים בה החקלאים, אך לאט לאט גם אנחנו משדלים ללמוד מהאחת שבאמת... הכי יודעת...