חותך בסכין רגילה

נכון, זה סלט ירקות רגיל לגמרי. כזה שאנחנו אוכלים מדי ערב לארוחת ערב. אך הפעם...

אתה חתכת אותו לגמרי לגמרי בעצמך - את כל המלפפונים ואת כל העגבניות!

תמיד ידענו שיגיע יום, בו זה יקרה, אך מעולם לא שיערתי שזה יהיה כשתהיה בסך הכל בן שנתיים וחודשיים (אני לא מנסה להשתחצן כאן, רק מציינת עובדה, כמובן:)! כך גם לא חשבתי שזה יקרה בבום, בלי שום הדרגתיות מודגשת לפני כן! אני שוב צריכה ללמוד לסמוך עליך, ולהזכיר לנו את עיקרי הדרך בה בחרנו לגדל אותך (ושוב, תודה לך מקרב הלב, גב' מריה מונטסורי).

רק לפני כמה ימים כתבתי לך כי אתה מאוד אוהב לחתוך, אך עדיין לרוב מחזיק את הסכין בשתי הידיים. מבחינתי, השלב הבא היה, אחרי שתתרגל לחתוך ביד אחת בסכין האדומה שלך, להציג לך סכין דומה לשלנו, אך עם להב רחבה יותר (היא מוצגת תחת האות F). מעין שלב ביניים עד שתתחיל לחתוך בסכין רגילה. ואז לפני כמה ימים, בהכנת ארוחת ערב עם אבא, כמו מדי כל ערב, לפתע התעקשת לקחת את הסכין שלו. למרות שהייתה זו סכין חדה, האבא המדהים שלך עשה בדיוק את מה שכל הורה המקבל את השראתו מגישה מונטסורית, תמיד משתדל לעשות. הוא זרם איתך! וכמובן, נשאר קרוב קרוב אליך, כדי לשים עין על זהירות הפעולות שלך. והרי זה כל כך חשוב! זו בדיוק התגלמותה של תקופת הרגישות למשהו (sensitive period). מעין ניצוץ שניצוץ, ואם מפספסים אותו, לא יהיה ידוע כלל מתי הוא ישוב בחזרה. לא ידוע איך תפרש את הסירוב שלנו. לא ידוע גם עד כמה הבטחון שלך בעצמך יפגע מאקט קטן זה מצידנו שלא לתת בך אמון. לא ידוע אף איזה השלכות ארוכות טווח יהיו לסירוב זה גם על ההתנסויות האחרות שלך.

זו אולי דוגמא מעולה למשהו שלא תמיד מבינים לגבי גישה מונטסורית. אבא לא זרק אותך למים, ואמר לך: "תלמד לשחות". למשב רוח ספונטני זה קדמה הכנה ארוכת טווח. חודשים של עבודה אקטיבית של עבודה מפרה, של התנסויות האינסופיות בחיתוכים שונים, של התקדמות איטית, בקצב שלך, לעבר שכלול הפעולה. וגם, לא פחות חשוב, חודשים של עבודה פאסיבית של התבוננות תמידית במעשים שלנו. המוח הקולט שלך (absorbent mind) המשיך לקלוט באופן מודע מליון פעמים בהן חזית בנו חותכים. אני תוהה לעיתים איזו משתי העבודות האלה חשובה יותר. נראה לי, כי הן כל כך כרוכות אחת בתוך השניה, עד כי לא ניתן להפריד בין השתיים.

זו אולי הסיבה היחידה שאני מוצאת למה שאירע באותו הערב. איך במאית שניה, לפתע לקחת סכין ביד אחת, מלפפון ביד שניה, ופשוט חתכת את כולו עד קצהו! חתיכה אחרי חתיכה. באחזקה מושלמת של הסכין! אני זוכרת, כאילו אתמול זה היה, איך שברתי את הראש איך להסביר לך איך מחזיקים נכון את הסכין - האצבע המורה מעל הלהב, כדי שלא תכנס בהיסח דעת מתחת ללהב, אצבעות של היד השנייה רחוקות מהסכין, הסכין מוחזקת כך שהלהב כלפי מטה. כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לאפשר לך התנסות חופשייה של כל צורות החיתוכים האפשריות. תמיד מדהים אותי לראות את סוף התהליך - הוא נותן בי חיזוקים מעולים לנכונות הדרך שלנו, לחשיבות הדוגמא האישית, למדוע חשוב לאפשר לך התנסות חופשיה, ללא תיקונים ותהערבויות שלנו, לסבלנות הרבה שכה חשוב לגלות כלפיך.

מעתה דרכינו למציאות טיפל'ה שונה. אתה מכין את האוכל (אתמול, הכנת מרק), ואנחנו פשוט משגיחים עליך ומתבוננים בך. התחלפנו...

וזה אולי הכי הרבה שאי פעם אמא כתבה לילד שלה על כך כי הוא התחיל לחתוך בסכין אמיתית...:)