Amy מ-The Wonder Years היא מורה מוסמכת במונטסורי שמגדלת בבית את שתי בנותיה. אני ממליצה בחום על הבלוג שלה לכל המתעניין בגישה. לאחרונה היא ביקשה מהקוראות שלה לשאול אותה את השאלות העולות בראשן בכל הנוגע למונטסורי. ברוב נדיבותה, היא הסכימה כי אתרגם את תשובותיה כאן. הנה אחת מהן (מומלץ, כמובן, להכנס לפוסט עצמו ולהתעשר גם מהתגובות אליו):
שאלה: ממה שאני מבינה, הרבה מהלימוד באמצעות הגישה המונטסורית, מתבצע דרך המשחק, נכון? מה שלא מצאתי הוא הסבר טוב לכך מדוע דרך זו טובה יותר, איך ליישם זאת בגילאים שונים..?
תשובה: מריה מונטסורי האמינה כי ילדים קטנים לומדים הכי טוב דרך השימוש בידיהם. העבודה יכולה להראות כמשחק מהצד, אך במהלכה מתבצע לימוד מסוים מאוד. כל חומר שמוצג וכל שיעור ממוקדים ונועדו לפתח את הילד באופן מזמין ומושך ומתאים לילד. ד"ר מונטסורי התייחסה לשהות ולפעילויות הילדים בכיתת מונטסורי כאל עבודה. ואמנם, העבודה של הילדים שונה מאוד מרעיון של המבוגרים לגבי עבודה בכללותה. אחד הרעיונות הבסיסיים של חינוך מונטסורי הוא ההבנה כי המבוגר עובד כדי להשלים משימה, והילד עובד כדי לשכלל את עצמו. עבור הילד העבודה מהנה, עבור המבוגר - לא. מונטסורי השתמשה באנלוגיה הבאה לתיאור עבודת הילד: "כשאנחנו אוכלים, כשאנחנו מזיזים את הלסתות שלנו, אנחנו חוזרים על אותה הפעולה פעם אחרי פעם. אנחנו מרוכזים בסעודה שלנו. אנחנו מצפים לה. אם מישהו מפריע לנו, אנחנו מציינים: "או, תתנו לו לחכות, כי מה שאני עושה הוא חשוב מאוד!". אף אחד לא אומר: "או, כמה הרבה עבודה עשו הלסתות שלי, איך הגרון שלי כואב!" אף אחד לא מרגיש כי האכילה מייגעת אותו. אם העבודה מביאה איתה מנוחה במקום העייפות, אנחנו חייבים להסיק מכך כי אנחנו תמיד יכולים לעבוד! יהיה קשה להסיק מסקנה זו על ידי הסקת מסקנות, אך אנחנו יכולים לעשות כן על ידי התבוננות בילדים"(Creative Development In the Child). מונטסורי לימדה כי עבודת הילד גורמת לסיפוק ולהרגשת מנוחה. אם אנחנו רואים ילד מרוכז וחוזר אחרי פעולתו פעם אחרי פעם (מיוזמתו האישית שלו), נתייחס לפעולתו כאל עבודה (אפילו אם מדובר בחפירה בחול או בבניית מגדל), כיוון שהלמידה מתרחשת, והילד נמצא בעיצומו של השכלול העצמי.
הילד המונטסורי גדל, ועבודתו בכיתה מתרחבת לעולם כולו. קיימות כיתות מונטסוריות רבות מעבר לגילאים 3-6 שנים, אך מכיוון שהן יכולות להיות מעטות, וגם רחוקות, הורה מונטסורי יכול לסייע לילד שלו להשתמש בכישורים הנלמדים על ידי ישומם בכישורי חיים/ בחיים האמיתיים. אחת התכניות שמריה מונטסורי תמכה בהן הייתה "צופים". ילד גדול יותר יכול להרוויח מהשתתפותו בתכנית זו, והיא מאוד תואמת חינוך מונטסורי.
כל מה שאני יכולה להוסיף הוא כי אחת המתנות שאני יותר מוקירה מהלימוד של על הגישה המונטסורית היא ההבחנה כי אתה מעוניין בתהליך הרבה יותר מבמוצר הסופי. את המנטרה הזו אני תמיד מזכירה לאבא שלך ולעצמי, ואז הכל נעשה ברור. מדוע אתה יכול שעות לחתוך סלט, או לפנות מדיח, או לקפל כביסה, או להכות בפטיש במסמר, או לנסות להתלבש לבד. ואולי זו אחת החוכמות שהייתי יותר רוצה להעביר להורים לילדים בגילך. כמה חשוב שיבינו ולא יזלזלו...
שאלה: ממה שאני מבינה, הרבה מהלימוד באמצעות הגישה המונטסורית, מתבצע דרך המשחק, נכון? מה שלא מצאתי הוא הסבר טוב לכך מדוע דרך זו טובה יותר, איך ליישם זאת בגילאים שונים..?
תשובה: מריה מונטסורי האמינה כי ילדים קטנים לומדים הכי טוב דרך השימוש בידיהם. העבודה יכולה להראות כמשחק מהצד, אך במהלכה מתבצע לימוד מסוים מאוד. כל חומר שמוצג וכל שיעור ממוקדים ונועדו לפתח את הילד באופן מזמין ומושך ומתאים לילד. ד"ר מונטסורי התייחסה לשהות ולפעילויות הילדים בכיתת מונטסורי כאל עבודה. ואמנם, העבודה של הילדים שונה מאוד מרעיון של המבוגרים לגבי עבודה בכללותה. אחד הרעיונות הבסיסיים של חינוך מונטסורי הוא ההבנה כי המבוגר עובד כדי להשלים משימה, והילד עובד כדי לשכלל את עצמו. עבור הילד העבודה מהנה, עבור המבוגר - לא. מונטסורי השתמשה באנלוגיה הבאה לתיאור עבודת הילד: "כשאנחנו אוכלים, כשאנחנו מזיזים את הלסתות שלנו, אנחנו חוזרים על אותה הפעולה פעם אחרי פעם. אנחנו מרוכזים בסעודה שלנו. אנחנו מצפים לה. אם מישהו מפריע לנו, אנחנו מציינים: "או, תתנו לו לחכות, כי מה שאני עושה הוא חשוב מאוד!". אף אחד לא אומר: "או, כמה הרבה עבודה עשו הלסתות שלי, איך הגרון שלי כואב!" אף אחד לא מרגיש כי האכילה מייגעת אותו. אם העבודה מביאה איתה מנוחה במקום העייפות, אנחנו חייבים להסיק מכך כי אנחנו תמיד יכולים לעבוד! יהיה קשה להסיק מסקנה זו על ידי הסקת מסקנות, אך אנחנו יכולים לעשות כן על ידי התבוננות בילדים"(Creative Development In the Child). מונטסורי לימדה כי עבודת הילד גורמת לסיפוק ולהרגשת מנוחה. אם אנחנו רואים ילד מרוכז וחוזר אחרי פעולתו פעם אחרי פעם (מיוזמתו האישית שלו), נתייחס לפעולתו כאל עבודה (אפילו אם מדובר בחפירה בחול או בבניית מגדל), כיוון שהלמידה מתרחשת, והילד נמצא בעיצומו של השכלול העצמי.
הילד המונטסורי גדל, ועבודתו בכיתה מתרחבת לעולם כולו. קיימות כיתות מונטסוריות רבות מעבר לגילאים 3-6 שנים, אך מכיוון שהן יכולות להיות מעטות, וגם רחוקות, הורה מונטסורי יכול לסייע לילד שלו להשתמש בכישורים הנלמדים על ידי ישומם בכישורי חיים/ בחיים האמיתיים. אחת התכניות שמריה מונטסורי תמכה בהן הייתה "צופים". ילד גדול יותר יכול להרוויח מהשתתפותו בתכנית זו, והיא מאוד תואמת חינוך מונטסורי.
כל מה שאני יכולה להוסיף הוא כי אחת המתנות שאני יותר מוקירה מהלימוד של על הגישה המונטסורית היא ההבחנה כי אתה מעוניין בתהליך הרבה יותר מבמוצר הסופי. את המנטרה הזו אני תמיד מזכירה לאבא שלך ולעצמי, ואז הכל נעשה ברור. מדוע אתה יכול שעות לחתוך סלט, או לפנות מדיח, או לקפל כביסה, או להכות בפטיש במסמר, או לנסות להתלבש לבד. ואולי זו אחת החוכמות שהייתי יותר רוצה להעביר להורים לילדים בגילך. כמה חשוב שיבינו ולא יזלזלו...
2 תגובות:
כבר חצי שנה שאני ערב ערב מתעדכנת בבלוג, החלטתי סוף סוף להצטרף
כעוקבת רשמית
תודה מירי על כל התובנות שאת מעלה כאן, זה בהחלט עוזר לי ומעלה הרבה תהיות ומחשבות
רציתי לשאול אותך האם את מתערבת לעיתים במשחק של עידן?
האם כשהוא חופר בור בחול, שוב ושבו מנצלת את זה לשאול שאלות, להאיר נקודות , או בעיקר נותנת לו לשחק עם עצמו
הי אורי! מרגש לדעת שמצאת לנכון לעקוב אחרי הרישומים שלי כאן במשך כל כך הרבה זמן. אני שמחה שהודעת לי על כך! תודה רבה!
שאלת שאלה לא פשוטה. לפי מיטב ידיעתי, קיימות מספר גישות בעניין זה. אני אישית בוחרת בגישה מתירנית יותר (אם אפשר לקרוא לה כך). אני מתערבת רק אם זה נוגע בגפיעה בגוף או ברכוש של מישהו (למשל, הוא זורק חול, או במקרה שלנו, חצץ, לכיוון שבו נמצאים אנשים, אז אני מסבירה לו כי הוא יכול לזרוק חצץ לאיפה שאין אנשים - בכך מנעתי ממנו התנהגות לא רצויה בהתערבות קלילה, וגם סיפקתי לו מענה לצורך לזרוק את החצץ, כשלמעשה, פעילות זו כשלעצמה אינה מסוכנת), או אם הוא מפריע למישהו או מפריעים לו (הריכוז הוא אחד הדברים הקדושים מבחינתי). לגבי הקניית הידע דרך המשחק, אני תמיד מחכה לאות ממנו - מבחינתי זה הסימן לכך שהוא מעוניין ללמוד. אם הוא שואל, אני עונה. אני לא מסבה את תשומת ליבו להאיר נקודות כלשהן במילים מיוזמתי (נגיד, מגדל זה שבנית גבוה יותר מהמגדל זה), אלא אם זה יוצא לי באופן ספוטנטני. אם הוא שואל, אני עונה בתשובות קצרות שאינן מונעות את המשך החקירה מבחינתו. משתדלת לתת תשובות עובדתיות קצרות של מעגל ראשון - למשל, אם הוא רואה ספלול, ושואל מה זה, אני אענה לו כי זה ספלול. אני לא ממשיכה לספר לו על הקשרים בין הספלול לבלוט, או מאיזה עץ הוא נפל ובאיזה נסיבות. אני כן יכולה לאתגר אותו קצת בהערת נקודה על ידי מעשה - מעין פתיחת דלת עדינה לעבר משהו שאולי יעניין אותו. אך אני משתדלת להיות מאוד מאוד עדינה בכך. אם הוא יוזם את השאלה, ואני רואה כי המשך השיחה לא יפריע לריכוז שלו, אני משתדלת להמשיך אותה בשאלות פתוחות מבחינתי, כאלה שאני יודעת שהוא ידע לענות עליהן.
מקווה שהצלחתי לענות. בבקשה תרגישי נוח להמשיך לשאול - בנושא זה או באחר.
ושוב, כייף להכיר אותךֱ! תודה לךֱ!
הוסף רשומת תגובה