לעיתים אני מאבדת את זה - ואולי אז בדיוק אתה מוצא משהו

זה היה יום שכזה בשבוע שעבר.

הגיעה שעת הצהרים. ואני הייתי מאוד עייפה. אתה כנראה פחות. נכנסנו לחדר שלך כמו תמיד, לפני שאתה הולך לישון. שיתפת פעולה בהכל. כמו בכל יום אחר. עד הרגע שהתחלת לינוק, כשאתה בזרועותיי, יושבת על מיטתך. כמה שניסית להרגיע את עצמך, לא הצלחת. כמה שאני ניסיתי להרגיע אותך, לא הצלחתי גם אני. בסופו של דבר, אני היא זו שנשכבתי על מיטתך. בתקווה שאולי זה יגרום לך להצטרף. המוסיקה המשיכה להתנגן. אני נמנמתי. מדי פעם הצצתי לראות מה אתה עושה. נשארת בחדר. היית עסוק בכל מיני דברים שקטים. ישבת במקומי, ליד הכרית שלי שליד הקיר. באת ונשכבת לידי. קמת. הסתובבת קצת בחדר. הורדת לי את הנעליים והרמת לי את הרגלים על מיטתך. ואני חשבתי: "איזה מתוק". ואז התיישבת בפינת הקריאה שלך עם הספרים. ישבת שם די הרבה זמן. בשלב הזה כנראה נרדמתי. ואז התעוררתי, ראיתי אותך עדיין יושב עם הספרים. ודי נדהמתי מהזמן הארוך שישבת וקראת לבדך. בדרך כלל זמנך לבד עם הספרים הרבה יותר מדוד. המשכתי לנמנם. המשכת להיות עסוק בדברים אחרים. כעבור כשעה בסך הכל, הבנתי כי כנראה אתה לא ממש הולך לישון.

קמנו.

ואז גיליתי... שני ספרים עם דפים מקומטים בפינת הקריאה שלך. מעולם לא קימטת ספרים. גם כשהיית קטן יותר. מכסימום לקחת אותם לפה, מה שהקפדנו כל הזמן למנוע ממך. ובלי קשר, כבר מזמן מזמן הרגשתי בטוחה איתך לגבי הספרים. דבר אחרון שהייתי חושבת שתבקש לקמט אותם.

וכן...

אני איבדתי את זה!

אולי כי הייתי עייפה מאוד והסבלנות שלי הייתה כמעט על אפס (וגם מאוכזבת ששעת הפנאי שלי נלקחה ממני ללא כל הודעה מוקדמת), אולי כי נושא הספרים תמיד נוגע במשהו מאוד מאוד רגיש אצלי, אך אני לא זוכרת מתי כעסתי עליך כל כך. והרי מה יכול להיות יותר מיותר מזה? לנסות להסביר למישהו בגילך שמשהו שהוא עשה כרגע, ואולי אף חשב באותו הרגע כי היה זה מעשה מרתק כשלעצמו - לנסות לקפל את דפי הקרטון הקשיחים, הוא מעשה לא מוסרי, אסור וגורם נזק..? למה חשבתי בכלל שאתה אמור לדעת את זה? ואפילו - למה חשבתי כי אתה אמור לזכור שזה לא משהו שעושים עם ספרים, כשלמעשה מעולם לא ניסית לעשות משהו דומה? וגם אם היית מנסה לזכור - למה הנחתי שבהכרח אתה אמור לזכור את זה? כשמה שקרה, למעשה, הוא שאני זו שנרדמתי על המשמר; שאתה זה שהיית עסוק במחקר הכה מבורך בגילך; שאתה המשכת להיות ילד סקרני ומקסים; שאני איבדתי סבלנות לרגע ושכחתי את כל מה שכה חשוב בעיני. ואתה הסתכלת עלי בעיניים הגדולות שלך וצחקת בצחוק נבוך שכזה, שאתה תמיד צוחק בו כשמשהו אינו כשורה. גם אם אתה לא ממש מבין מהו.

מזל כי אבא שלך בדיוק חזר הביתה, ואני יכולתי להתרחק לחדר הכי רחוק בבית, כי מרוב בושה לא הייתי מסוגלת להסתכל עליך בעיניים. ועדיין כעסתי. כשחזרתי, מה ששמעתי מאבא הוא מה שהיה כל כך נכון: "מה בסך הכל קרה? כמה דפים מקומטים?" כמה שהוא צדק. וכמה שאני בתגובתי הייתי מגוחכת.

אך עדיין כעסתי. לא יכולתי לשלוט בזה. רק כעבור כמה שעות, עת הרגשות שכחו, עת הצלחתי להבין כי אני כועסת כי עשית משהו שנגע במשהו רגיש אצלי, ולא אצלך, כי לא היה כל סימן, במיוחד לא אמא הישנה, שהיה יכול להעיד לך כי אתה לא אמור לעשות את מה שאתה עושה, רק אז הייתי מסוגלת באמת לראות את המגוחכות של המצב. ואז באתי אליך וביקשתי סליחה.

וכהמשך כמעט טבעי לכך, עלתה באחד הקורסים שאני לומדת (על כך בנפרד), שאלה. אחת המשתתפות העידה כי בעקבות הדברים שהיא שומעת בקורס, היא מוצאת את עצמה מתמודדת עם רגשות אשם. כמה היא לא הייתה בסדר בכל מה שלא עשתה לפי מה שהמרצה אומר כי כדאי לעשות. ואני עניתי לה, או שאולי זה היה לעצמי. העולם לא מושלם. ואני לא רוצה להציג לך תמונה מושלמת לגבי העולם ולא לגבי עצמי. אני רוצה שתדע כי אנשים טועים. וכי זה בסדר. כמו גם בסדר לכעוס. וכי תמיד אפשר לפצות על הטעות. או להבין למה כועסים וטפל במקור הכעס. או לבקש סליחה. ואת כל אלה אני לא אוכל ללמד בדרך אחרת מאשרת להדגימם בעצמי. כל הזמן. אני ואבא יחד. לעולם לא אבקש ממך להגיד "סליחה" למישהו (כמו גם לא "שלום", "תודה", "בבקשה" או דומיהם). אך תמיד אקווה כי תלמד את המשמעות האמיתית שלה ממה שנדגים לך וממה שתלמד להפיק בעצמך בהמשך. שתדע להודיע כי אתה כועס. ותדע לנסות להבין מדוע ולעשות משהו בנידון. גם אם מדובר פשיטא בלקיחת מרחק.

ובלי לסטות לגמרי מהנושא, שמתי לב לכך כי לרוב מה שמכעיס אותי במה שאתה עושה הוא לא כשאתה לא מציית לאיזשהו כלל שקבענו, ולא שאתה עושה משהו בלתי מקובל בעליל, אלא כשאתה דורך במקרה על תחום רגיש כלשהו... אצלי! ולא אצל אף אחד אחר. הרגישות לספרים, למשל, היא שלי נטו. אין זה דבר מובן מעליו, או כזה שיכולת להרגישו בעצמך. עובדה כי אני לא כועסת כשאתה מנסה לבדוק באופן עקבי את הגבולות, למשל, כשאתה עייף, ורץ לכביש. או שאתה מתחיל להדליק ולכבות את כל האורות בבית. שוב ושוב. נקודה מעניינת כשלעצמה. ואולי כיוון שזה משהו שלי, יהיה לי יותר קל לעבוד עליו (aha:), וכך אצליח לנטרל את החלקות הרגישות האלה שלי.

ואולי אני אמשיך מדי פעם לכעוס. אני לא מושלמת. וטוב שכך. אני רק יכולה ללמוד להשתפר. ולעשות את זה על אמת.

אתמול, למשל, הצלחתי לא לזעוק מרוב פאניקה כשטבלת את ידיך במים היורדים בשירותים (ממש בסמוך ליציאתם, למזלי, בטרם הגיעו לשטוף את הקאקי). בכל זאת כנראה התגובה שלי הייתה לא כל כך דומה לאם, למשל, הייתי רואה אותך טובל את ידיך במי בריכה. וההמשך הכי ברור לכך היה כי קלטת את מוקד ההתעיינות שלי וישירות מצצת את האצבעות הטבולות במי שירותים בפה. הצלחתי לא להגיב! הרגשתי כי סופסוף אני מצליחה לקחת את המושכות לידיי. ואז, כמה שעות בלבד לאחר מכן, עת עשינו בצק ללחם (סופסוף!), לא התעכבת בלנסות את המרקם של הקמח על עצמך. כל הסביבה כמעט מסביבנו הייתה לבנה. כאן הצלחתי לשלוט על עצמי פחות. מיותר לציין, כי אמא שלי מנגבת את סביבת העבודה שלה במטבח בערך כל 5 דקות, כך שבחיים לא הייתי מצליחה לראות אותה לבנה אפילו בחצי ממה שהיה אצלנו אתמול...:) שוב, דרכת על המוקש שלי. ושוב הודתי לך, כי החיוך והריכוז המדהים שלך עת חקרת את המרקם הלא כל כך רגיל של הקמח, והשלווה שלך החזירו אותי אל השביל.

ואני ממשיכה לצעוד בו.