לבתנו: על המנשא ועליך... או שזה עלי..?

לעיתים קורים לי דברים שאינני מצליחה למצוא להם כל הסבר מתקבל על הדעת.

כך קרה הפעם עם המנשא שלנו (דמוי מנשא Loopi). התחלנו להשתמש בו עם אחיך, כשהיה בן כחודש ימים (והרי זו סיבה מצוינת כשלעצמה לצירוף תמונתו הראשונה במנשא). והייתי מאוהבת בו. אחד הדברים שתמיד המלצתי עליו הוא השימוש בנמשא. וכל הזמן חזרתי על המנטרה - למרות שחיכינו עם אחיך עד שיהיה בן חודש, עם הילד הבא שלנו נשתמש במנשא כבר בימיו הראשונים. הרי אין כל בעיה בכך, רק יתרונות...!

ואז הצטרפת אלינו.

ואני שכחתי לגמרי מכל מה שהטפתי לגביו. היית מרגיש לי כל כך עדינה ושברירית, שלגמרי לא הייתי מוכנה לעטוף אותך במנשא. אני יודעת, למחשבה זו אין כל מצע רציונלי, כי הרי דווקא במנשא, יותר מכל, את עטופה היטב. הרגשתי גם שלא לגמרי אוכל להניק אותך בו, כי ינקת כל פעם בלגימות קטנטנות המחפשות את הציצי. ואז, כשכבר הרגשת טיפל'ה יציבה יותר, התמלאתי ברגשות אשם. הרגשתי כי בהשמתי אותך במנשא, כאילו אנעל אותך בחדר נפרד. ועוד יותר ארחיק אותך ממני. שוב. בניגוד לכל הסבר רציונלי, שדווקא במנשא את תמיד תהיה איתי, קרובה פיסית לפעימות ליבי, לנשימותיי, למוסיקה שהיא האהובה עליך מכל כעת. אולי, היה זה אחד הסממנים המובהקים של המסע שעשיתי בכניסתי לנעליה של אמא לשניים. הרגשתי כי לכל הפחות אני צריכה לטפל בך באופן ישיר, ולא עקיף, על הדרך, שמשום מה הרגשתי שכך יהיה אם תהיה במנשא.

לא יודעת מה הגיע קודם. המייל של איריס (תודה רבה!ׂׂ אני תמיד מברכת כל עצה. סליחה שלא הספקתי עוד לענות לך עליו) או התדירות הגוברת של שיחות אביך איתי. או שהייתה זו בכלל ההחלטה של להפסיק להרגיש אשמה. אבל בערך באותו הגיל שאחיך היה, גם את זכית להתחיל להנות מיתרונות המנשא. אכן, כאבי הבטן לא פחתו (אם כי אנחנו לא הזכרנו את רפלוקס בהגדרתו כבר כחודש (טפו טפו טפו). ולא תמיד המנשא מסייע לבכי (גם לא כדור פיזיו, ולא מוצץ, ולא ציצי, ולא כל דבר אחר), אם כי את בוכה הרבה הרבה פחות. אך כולנו זוכים מהשימוש במנשא.

את זוכה לשינה ארוכה וטובה בו! נגמרו הסבבים הבלתי סופיים של הרדמתך, הנחתך במיטה רק כדי שתתעוררי אחרי כמה רגעים, הרמתך שוב וחלילה. כולנו סבלנו מזה. את לא הפסקת לבכות. רק היית נרגעת ונרדמת, ושוב מתעוררת. גם צ'ופו היה סובל גם מהבכי שלך ברקע, וגם מזה שרוב הזמן הייתי עסוקה בענייני השינה שלך. וגם אבא, כמובן, היה יכול להרגיע אותך הרבה פחות.

מרגע שהתחלתי להשתמש במנשא, השקט הגיע. אכן, מדי פעם משתלטות עלי הדאגות שמא תתרגלי יותר מדי לישון במנשא (למרות שבלילה את ישנה במיטה, ויותר ויותר מוכנה לישון קצת גם בעגלה בטיולים, אך לבד משני מקרים אלה, אני רק מניחה אותך במיטה, בקושי עוברות 5 דקות ואת מתעוררת), ואני אשמח לכל מי שתוכל לשתף קצת בחוויותיה בענין זה. אך לרוב, השיפור בהתנהגותך והאמונה הקיימת בדרך כלל שלי שהכל יסתדר לפי ההלך הטבעי שלו מרגיעים אותי.

וכך אנחנו לא מצליחים היום אפילו למצוא רגע לכבס את המנשא. עד כדי כך אנחנו לא מוכנים לוותר עליו. מהרגע שהתעוררת בבוקר, את בסבבים של שינה במנשא, התעוררות לקאקי ולהנקה, קצת זמן ערות (אם כי יותר ויותר) ושוב מנשא. גם בטיולים הרבה פעמים את מבלה את רוב זמנך במנשא. אפילו עכשיו, בעת כתיבתי שורות אלה, את ישנה עלי במנשא (ולא, אני לא מרגישה יותר אשמה בשל כך)...

והגב שלי...? אכן ידע ימים טובים יותר. אך הטיפולים המסורים היומיומיים של האבא החצי הרדום (לפחות) בו מסייעים לו להתאפס קצת לקראת היום החדש.

נ.ב. בתמונות את בת חודש ושלושה ימים...