לבתנו: אהבה ללא תנאי

האם אהבת האם היא ללא תנאי?

אהבתי אותך לפני שנוצרת. אהבתי אותך כשהיית תא קטן בתוכי. אהבתי אותך כשגדלת ליישות זעירה. אהבתי אותך בנשימותייך הראשונות. אהבה עצומה. אך שונה. כל פעם כאילו התאהבתי בך מחדש, אך רובד חדש זה התווסף לכל אלה שהצטברו זה מכבר.

כל יום אני מרגישה כאילו לפני כן לא ממש אהבתי אותך. כל כך חזקה אהבתי אליך. בימים הראשונים הייתי מסתכלת עליך שעות ומנסה להבין מדוע אני אוהבת אותך. מנסה ללמוד את החיבור בינינו. לעומת השלבים הטרום ארציים, היום אהבתי אליך היא מלאה בתוכן. בתנועות הידיים המרקדות. בפרצופים מצחיקים. בעינים הנפתחות לרווחה. ביד הקטנה הפרוסה על בית החזה שלי. בפנים הקרובות לפניי. בנגיעותיך. בחיוכים הראשונים המגיבים לפנים שלנו. בחום גופך הקטן. בהתמתחויות המעוקלות. בהירדמויות המיידיות בזרועותיי כשאנחנו שוכבות על המיטה. בקולות יניקתך. בתגובותיך לאחיך השוכב לצידך. בקולות הראשונים, מעין אנחות, כל כך נשיות.

ואם יש משהו שאני בטוחה בו יותר מכל, הוא כי מחר אוהב אותך עוד יותר מהיום. ומחרתיים, עוד יותר ממחר.

ועדיין... מפעם לפעם מתגנבת לליבי המחשבה... האמנם...? האם תמיד אוהב אותך...?

האם התוכן הוא התנאי? האם זה המצפון? האם האהבה היא הרגל? האם היא הכרח? או שבאמת אין תנאי לאהבת אם? ואז, מה יוצר אותה? התורשה? הבחירה? המנהג?

אינני מצליחה שלא לארח מעת לעת במחשבותיי אמהות שונות - פונדקאית, מאמצת, נוטשת, מוסרת, וזו שילדה פושע נתעב. מה מניע אותן? את אהבתן או את העדרן?

האם אהבת האב היא ללא תנאי?

נהוג להבדיל בין אהבת האם לאהבת האב. האם באמת באהבתם הם שונים? לעיתים נדמה כי יותר קל להבין את האב. האם, על אף מעורבותו הישירה ביצירת חיים, המרחק הפיזי בינו לבין יצירתו במשך זמן כל כך ממושך, וגם חודשי הינקות המוקדמים, ישפיעו על מהות אהבתו? האם קל לו יותר שלא לאהוב?

האם אהבת הילדים היא ללא תנאי?

לא הייתי לגמרי כנה איתך ועם אחיך לאחרונה. ניסיתי שלא לתת ליחסים המורכבים ביני לבין הוריי להשפיע עליכם. על הקשר ביניכם. ועל דעתכם עליהם. לפחות לא על פני דפים אלה, דרכם תראו את ילדותכם בעוד שנים רבות. לאחרונה חשבתי שיצרתי חריג לכלל דווקא במישור שלא אמורים להיות בו חריגים. אני כנה איתכם לגבי הכל מלבד הקשר שלי עם הוריי. וזה בסדר. זו מערבולת אישית שלי. רק רציתי כי תדעו זאת. אינני מסתירה דבר. אם כי אני עדיין בוחרת שלא להכנס לפרטים, כדי להשאיר לכם חופש בחירה, לפחות יחסי, לגבי מהות הקשר שתרצו איתם.

אני מרגישה שלא במקרה כי בחודש הראשון שלך איתנו לא לגמרי הייתי איתך. במקום להושיט לך יד ולהוביל אותך בכניסתך לחיים אלה, הרגשתי כאילו את מושיטה לי את ידך הקטנטונת אמנם, אך כל כך חזקה, כדי למשוך אותי מתוך התהום אליו נשאבתי. בסבלנות המעורה בסבל מסוים, כך היה נדמה לי, חיכית לי עד שאצליח לפזר את העננים מעל שתינו כדי להתרכז בך. ובסיוע אהבתך אלי, כמו גם בעזרת אחיך ואביך, כך עשיתי.

אינני יכולה לנתק את החוט הבלתי נראה המקשר בין אהבתך אלי ולבין אהבתי להוריי.

האם אנחנו לומדים לאהוב?

האם אנחנו יכולים ללמוד שלא לאהוב?

איך נדע אם אנחנו לא אוהבים יותר? איך זה ירגיש...?

נ.ב. בתמונות את בת 18 ימים...