לבננו: מתחיל לדבר

עם כל ההתרחשויות של החודשים האחרונים, רק עכשיו מתפנה אני לספר לך על מאורע חשוב.

התחלת לדבר!

ואולי דווקא העובדה כי טרם סיפרתי לך על כך מסבירה כבר הכל. זה קרה בערך כחודש - חודש וחצי לפני שאחותך הצטרפה אלינו. בטבעיות כל כך אמיתית, שכמעט ולא שמנו לבך לכך. נשאלנו כמה פעמים בעבר אם איננו מודאגים מהעובדה כי אינך מדבר עוד. ולא, לא היינו מודאגים. כלומר, אם נקח בחשבון את העובדה כי אין כזה דבר, "הורים לא מודאגים", אז כן, היו לנו את הרגעים שלנו, בהם קצת נלחצנו. אך אז חשבנו על האלטרנטיבה היחידה שעלתה לנו בראש - לקחת אותך למומחה. וזה לא הרגיש בכלל נחוץ או הכרחי. ואז נזכרנו כי הרי זוהי דרכך בכל הצמתים. לוקח לך זמן לעשות משהו. עד שאינך בטוח במשהו, עד שאינך מתבשל בדבר טוב טוב, אינך מוכן לעשות צעדים גלויים. ידענו שכך יהיה גם עם הדיבור.

תמיד הבנו אותך. אני חושבת שכבר אמרתי לך שתמר פעם אמרה שדווקא מסיבה זו אולי לוקח לך זמן להתחיל לדבר. אולי. בכל זאת, ביום בהיר אחד, מבלי כל סימן מבשר על כך, ואינני אפילו זוכרת את אותו היום גם היום, פתאום שמנו לב כי התחלת לדבר. אפילו עכשיו אני מתקשה להסביר מה זה בדיוק אומר. כי הרי שוב... תמיד הבנו אותך. אולי ההבדל המשמעותי ביותר הוא כי גם האנשים האחרים התחילו להבין אותך יותר. במיוחד הילדים.

וזה פלא פלאים. בהתחלה היית די כועס כשמישהו לא היה מבין אותך. יותר נכון, כשאנחנו לא הבנו אותך. פתאום עכשיו, כשאני כותבת לך על כך, אני חושבת שאולי בכלל לא כעסת כשאחרים לא הבינו אותך. רק אנחנו. היית חוזר אחרי המילה פעם אחר פעם, ובאיזשהו שלב פניך היו מתחילות להתקמט, והיית מתפרץ בבכי. התקף זעם (tantrum) טיפוסי, אם כי לא מהחמורים שבהם. היה מדהים לראות שאם היינו מנחשים מהי המילה רגע לפני הבכי, בן רגע היית חוזר להיות מאושר. ואם לא היינו מספיקים, היינו מסבירים לך כי זה לבטח מתסכל מאוד, כי אנחנו מאוד רוצים להבין אותך, ואולי תנסה שוב, ולרוב פשוט היינו יושבים ביחד ומתחבקים, עד שהבכי היה נרגע. והפלא הוא כי איכשהו ההתקפים פסקו להם, מבלי ששמנו לב לכך. היום, אם מישהו לא מבין אותך, בין אם אלה אנחנו או אנשים אחרים, אתה אפילו שואל: "עוד פעם?", וחוזר לאט לאט אחרי מה שאמרת, עד שהמשוחח איתך מבין אותך. אתה גם נעזר בנו בשמחה שנחזור אחרי מה שאמרת. התמודדות עדינה זו שלך מחזקת אותי בכך שכנראה, התמודדנו נכון עם הדבר.

המשפטים שלך בנויים היטב. כאחת שהשימוש הרהוט בשפה חשוב לה (אם עוד לא שמת לב), אני מתמוגגת למשמע הגיגים היוצאים מפיך ("אבא, תקשיב"; "אמא, אני רוצה להראות לך משהו"; ועוד רבים שאינני מצליחה להזכר בהם כעת). הרי אתה המראה שלנו בשלב זה. ואני כל כך שמחה שכך אנחנו נשמעים. ולהיפך, קל מאוד לדעת היכן אנחנו זקוקים להשתפר עוד - רק מלהקשיב לך...:)

התפתחות חשובה זו אמנם העירה לי משהו נוסף. לעת עתה כמעט הפסקתי לדבר איתך ברוסית. הרגשתי כי דווקא ברגעים ראשונים אלה, בהם אתה מצליח לבטא את עצמך, עדיף שאענה לך בשפה שהינך מדבר בה כעת. והיא עברית. גם כדי לחזור אחרי מה שאמרת, מבלי לשים דגש על טעויותיך, גם כדי לאפשר לך להרחיב את אוצר המילים שלך. הרגשתי כי שימושי בשתי שפות כעת רק יקשה עליך. כנראה צדקתי. כי לפתע התחלת למרוד נגד השימוש שלי ברוסית. הנחתי לך. וראיה, לאחרונה, כשאוצר המילים שלך בעברית הולך וגדל, וגם דודה שלי כאן, חזרת להקשיב לרוסית. אינך מדבר בה. אך כן חוזר אחרי המילים שאתה שומע, ואפילו מבקש לעיתים לדעת איך אומרים משהו ברוסית. לעיתים רחוקות, אך זה מספיק בעיני לעת עתה.

לידת אחותך האטה לזמן מה את התהליך, אך די מהר חזרת לתלם. דבר נוסף ששמנו לב אליו הוא הקשר בין ההנקה לבין הדיבור. אינני מומחית לדבר. אך ראינו כי ברגע שהתחלת לינוק פחות, אתה מרייר הרבה פחות ודיבורך הרבה יותר ברור. למשל, בשבועות הראשונים אחרי הלידה, עת ינקת הרבה יותר, שוב היית ברור פחות. כך גם כשאתה עייף או רעב.

ועדיין זה פלא. לשמוע אותך מבטא פתאום את מחשבותיך, חוזר בלחש אחרי מה ששמעת אותנו אומרים, שואל פתאום באמצע השיחה ביני לבין אבא מה משמעות מילה מסוימת - כל אלה פנינים כל כך מיוחדים.

ושוב, בפעם מי יודע כמה, אני כל כך שמחה שנתנו לך את הזמן שלך. לא התערבנו שלא לצורך. הדרך עוד ארוכה מאוד. והרי זו הדרך שלך. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להתלוות אליך בהליכתך בה. כל עוד שתהיה מסכים לכך...

נ.ב. אתה לובש את החולצה האהובה עליך. על אמת! כבר קייץ שני שאתה בקושי נפרד ממנה. אם עיניך נחתו עליה בארון, אי אפשר יהיה לשכנע אותך ללבוש משהו אחר. ואנחנו גם לא ממש מנסים...