לילדינו: דלקת בשד

אחרי למעלה משלוש שנים של הנקה רצופה, חשבתי על הרבה דברים שיכולים להתרחש בעקבות הצטרפותך, מתוקה שלנו. אך דלקת בשד (mastitis) ללא כל ספק, לא הייתה אחד מהם. יתרה מכן, לא היה לי מושג קלוש מהי בכלל. לעומת המידע שברשותי היום, ועיקריו בכך שאין מדובר בדלקת זיהומית, ולמעשה היא יכולה להתרחש בכל פעם בו מופר האיזון העדין שבין תפוקת החלב והתרוקנות השד.

והאמת, שום דבר לא בישר על הגעתה.

בוקר אחד, פשוט, כשהיית בערך בת שישה שבועות, התעוררתי בהרגשת גודש קליל בשד הימני. לא חשבתי על משהו חריג. ישנת מעולה באותו הלילה, וחשבתי שאולי פשוט התעוררת פחות פעמים, ואולי גם שכחתי להניק אותך מצד זה. הכאב היה מוכר. כזה שפוקד אותי תמיד בשינויים בהנקה, למשל, בקפיצות גדילה, או אחרי שמסיבה זו או אחרת יש הפסקה של כמה שעות בהנקה. כל פעם שמופר האיזון, והגוף מסתגל, אני מרגישה גדושה וקצת כואבת.

אך ככל שעבר הזמן באותו היום, הרגשתי שמשהו לא כשורה. זה התחיל בזה שבשיאו של חמסין הרגשתי קפואה. אני! עד כדי כך שהייתי חייבת לכבות מזגן, ובשלב כלשהו אפילו לשים על עצמי משהו ארוך. היה לי קשה עד כמעט בלתי אפשרי להתרכז במה שהתרחש באותו הבוקר. בקושי החזקתי את עצמי עד אחר הצהרים, אז כבר אבא היה חייב לקחת הפסקה מעבודה ולהיות איתנו.

לא זוכרת מה העלה בליבי את החשד שהחום קשור בגודש, ושני אלה קשורים בדלקת. לא הכרתי מישהי שהייתה לה דלקת בשד לפני כן, כך שזו באמת תעלומה. אחרי כמה כדורי נורופן והעדר כל סימן לכך שהחום שוקל להתחשב בהם, עשיתי את מה שאני תמיד עושה בכל מה שקשור בהנקה - לקחתי אוויר לנשימה, התגברתי על הביישנות שלי והתקשרתי ליועצת ההנקה שבורכתי בהיכרותי איתה. אחרי שהקשיבה לי במשך כמה רגעים, והתפלאה למשמע שאינני מבחינה בגוש מוגדר כלשהו, נשלחתי במשימה ברורה - לחפור בשד ולחפש התקשות. ואז - לעשות "עבודת אינסטלציה", כלשונה. לחמם את המקום (שמעתי גם על המקלחות החמות, אך בשבילי הן לא היו אפקטיביות כמו הכרית) בכרית כוסמת במשך דקות ארוכות (אני בחרתי בעשר), שעינת המתוקה הביאה לנו במתנה להיוולדותך, מתוקה שלנו, ואז לעסות בטראומיל, מבחוץ לכיוון הפטמה. הכל כדי שההתקשות תתרכך. ולהמשיך בלקיחת נורופן מדי 4 שעות, שיש בו גם משהו אנטידלקתי. וכך ביליתי לי את השבוע שהגיע. הרגשתי כאילו אני מתהלכת לי בחדר אפל, עם עיניים עצומות, מנסה להבחין במשהו שלא הייתי בטוחה אם הוא כיסא, שולחן או בכלל, כן ציור. לגמרי לא הייתי סגורה אם יש לי גושים, ומה טיבם.

החום הגיע ל-39 מעלות. החזיק מעמד כיממה. יממה מנוחה. סיבוב שני - 39 מעלות במשך כיממה, ויממה הפסקה. ובפעם שלישית החום הגיע אך ל38.5 מעלות. הרגשתי כמו בנדנדה. מבלי כל יכולת לדעת אם הזיהום חלף או לא. דווקא כשחשבתי שהדלקת כבר מאחורי, ללא כאבים והשדיים רכים, לפתע עלה החום ופיזר את שלוותי. אך בעיקר הייתי תשושה מהחום ומהעיסויים הרבים. וקצת מדאגה. אחרי שבפעם השניה הכאב היה דווקא בשד השמאלי, לפתע הרגשתי משהו בשד הימני, משהו שלא הייתי בטוחה כלל אם היה שם לפני או לא. היה זה בערב סוכות חג שני. היה מספיק מבט קצר אחד מצד אביכם כדי שארוץ לקופת חולים רגע לפני סגירתו, אחפש את הרופאה האחרונה שנשארה שם ואבקש כי תבדוק אותי בדחיפות. לדעתה, הכל היה תקין והייתה זו אך דלקת. ובכל זאת, הענן, גם אם קטן, כיסה אותי עד שחשש זה התבדה.

אחרי שהחום חזר, בפעם שלישית, אפילו הרופא המאוד טבעי שלנו, שהוא גם הומופט, המליץ לי על לקיחת אנטיביוטיקה. כך גם רוב חברותיי. הכדורים נרכשו עוד במהלך החג למקרה ההחמרה, חס ושלום. בפועל, אחרי שגם היועצת המקסימה שלי לא נשמעה משוכנעת דיה, החלטנו אבא ואני לחכות עד הפעם הבאה (הרביעית), בה החום ישוב. לשמחתי, זה לא קרה. לשמחתי הגדולה יותר, נמנעתי מלקחת אנטיביוטיקה במשך עשרה ימים שלמים - גם אם היה מדובר באנטיביוטיקה בטוחה, עדיין חששתי קצת, וגם... לא היה לי מושג איך הייתי מסתדרת איתכם תשושה מתרופה זו עוד יותר ממה שהייתי. אני כל כך שמחה שלא נאלצתי לבדוק עד כמה יכולותיי יכולות להמתח...

ועדיין, רק אחרי האולטרסאונד, שנעשה בהפניית כירורג שד, נרגעתי סופית. אז קיבלתי את התשובה המבורכת. אני נקיה. פשוט המבנה שלי הוא כזה של הצינורות המורחבים, ולכן כנראה מרגישים התקשויות. הרופאה המקסימה שעשתה את האולטרסאונד אפילו חיזקה אותי על כך שאני מניקה אותכם, מיוזמתה, לעומת הכירורג שלפני כן כעס עלי שכל מה שמעניין אותי הוא המשך הנקה. ואני, כמובן, ביקשתי לחבק אותה על החדשות הטובות שבישרה לי, וגם על חום ליבה. למזלי, הבירורים לקחו רק כמה ימים, אחרי שעמית עזרה לקדם את התור שנקבע במקור לעוד כחודש וחצי. הנטיות הלא כל כך חיוביות שלי לדאגות מיותרות לשמחתי לא הצליחו להשתרש בי עמוק מדי.

אתה מתוק שלנו עזרתי לי מאוד. מכיוון שהייתי חייבת לרוקן את השדיים, חזרת לינוק בכל העוצמה. קצת דאגתי שמא אני מטעה אותך. בדיוק אחרי שכבר שוב התייצבת לינוק בכמויות שלך אחרי ההתגברות שחלה לאחר הצטרפות אחותך. אך סמכתי עליך. ואכן, אחרי שכבר הבראתי, בהדרגה שוב הקטנו יחד את כמויות הנקתך. אתה גם סיפקת לי דיווח חי מהמתרחש: "אין חלב אמא", "החלב חם", "החלב לא חם ולא קר"...

המדהים הוא שכמה ימים לפני החום, בעת הביקור של ההורים שלי, בעקבות מה שעלה במהלכו, חשבתי לפתע לעצמי שהרי ילדתי רק לפני קצת יותר מחודש. לפתע חשבתי שאני לוקחת כמובן מעליו את מה שאסור לקחת ככזה. במקום לשמור על עצמי, לנוח ולשמור על שלוותי, אינני נזהרת. לפתע הרגשתי שמה שיכול להפגע מזה הוא, בין היתר, ההנקה. אז גם, כבר סיפרתי לכם, לקחתי את עצמי בידיים. וכמה ימים מאוחר יותר, כפי שחזיתי, אכן קיבלתי תזכורת. לא הופתעתי גם כשהדבר הראשון שהיועצת אמרה לי היה: "אני לא צריכה להזכיר לך כי אחד הגורמים הראשונים לדלקת הוא תשישות ודאגות יתר, נכון?". לא, היא לא הייתה צריכה להזכיר.

ודבר נוסף שנזכרתי בו הוא כי אם יש משהו שאינני יכולה לעשות אותו נוכח הנסיבות, למרות היותו הדבר הראשון שצריכים לעשות בחודשים הראשונים שאחרי הלידה, במיוחד כשחולים, הוא לנוח. אם כי אני משתדלת לשמור על עצמי. ולהגן מפני רוחות הפרצים, ככל שיהיו. עד כדי כך הידיעה הזו עמוקה בי, שכשאבא דאג איך נסתדר במשך שבוע העבודה, אחרי שרוב המחלה נפלה על החג, הייתי די רגועה והסברתי לו שברור לי שאני אבריא על היום הראשון. וכך באמת קרה...

ובכל זאת, יותר מכל, אני מודה על כך כי הבראתי מהר יחסית. ובאמת שלא רוצה להעמיד במבחן את כושר העמידה שלי בתחלואות שוב...

נ.ב. בתמונות את בת חודש ושישה ימים. וכן... אני סורגת...:)