לילדינו: ביקורה של ויקה

לא התראינו עשר שנים. אז התראינו אך שבועיים. ולפני כן שוב - הפסקה בת 10 שנים. ועדיין, בפעם מי יודע כמה, אני נוכחת לדעת כי כשהקשר נוצר, לא משנה באיזה גיל, ומה תדירותו, אם הוא אמיתי, ישוזר בחוט החיים לנצח. כך קרה גם עם דודה שלי. היא הדודה היחידה שלי. צעירה מאמי בתשע שנים. כך שהקשר בינינו הוא יותר אחד של אחיות או של חברות, מאשר הקשר הטיפוסי בין דודה לאחיינית שלה. למעשה, היא, ביחד עם ההורים של אמי, גידלה אותי. בהרבה מובנים, היא הכירה אותי, ועדיין מכירה אותי, למרות העדר הקשר במשך כל כך הרבה שנים, יותר טוב מהוריי. כל כך כייף לארח אותה. אך גם לא פשוט. זכרונות, התרגשויות, הבנות, מסקנות, הכל הציף אותי בתקופה שגם כך עמוסה בריגושים רבים. למרות שעזבתי בגיל לא צעיר יחסית (הייתי בת 15) הרבה תקופות בילדותי צבועות, מסיבה זו או אחרת, בצבע לבן. אינני יודעת מה בדיוק קרה שם. לא פשוט להמשיך לצעוד בשביל החיים, כשאינך בטוח בדיוק מהיכן התחלת, או מעל איזה מהמורות דילגת. אולי זו הסיבה בכלל לכך שאני כותבת לכם שורות אלה. ובכל זאת, עתה אני יודעת טיפל'ה יותר. לנצח אהיה אסירת תודה לה על כל מה שהביאה לחיי, במיוחד בימים לא פשוטים אלה.

נ.ב. בתמונות את בת חודש ויומיים...