יום שישי, 30 ביולי 2010

מגדל וורוד-1

המגדל הורוד (The Pink Tower) הוא אביזר מונטסורי קלאסי שני שהכרת. גם הוא, כמו הגלילים עם הידיות, מאפשר לך להתנסות בחקר המידה, ויזואלית ומוחשית, ולבסוף ישמש בסיס איתן להמשגתה המופשטת. עבודה עם המגדל גם מגבירה את מודעותך להמצאות המידה בסביבתך, את יכולת הריכוז שלך ואת הקואורדינציה.

המדובר בעשר קוביות בצבע ורוד בהיר. יש דעות חלוקות לגבי הבחירה של מריה מונטסורי לשימוש בצבע ורוד - כעקרון, המטרה המרכזית היא למשוך את תשומת ליבו של הילד, אך גם לא להסיחו יתר על המידה מהתמקדות בעבודה עצמה. בכל מקרה, אני בחרתי לקרוא לאביזר זה "מגדל", מבלי לציין את צבעו, כי אינך עוד מתמצא בצבעים. מה שהרבה יותר חשוב הוא כי הקוביות הן בגדלים מדורגים בהתאמה מוגדרת - 10 קוביות, כשהגדולה היא 10X10X10 ס"מ, והקטנה ביותר היא 1X1X1 ס"מ. הכל מחזר אחרי הטמעה בלתי מודעת במוחך של השיטה העשרונית הנהוגה ברוב העולם.

כאן המקום להודות כי לא היה לי נוח עם רוב ההדגמות שמצאתי לעבודה עם המגדל הוורוד. משהו תמיד לא הסתדר. ב-"The Discovery of The Child" מריה מונטסורי אינה מדייקת בהצגה מדוקדקת של אביזר זה, אך הטעמים שהיא מפרטת מאחורי העבודה עם המגדל, לא התיישבו אצלי עם ההדגמות באלבומים השונים שהכרתי. עד שראיתי את הרצאותיה של Margaret Homfray, המציגה לעיתים מבט מרענן, אם כי שונה מהזרם המרכזי המונטסוריאני. ולרוב, אני מוצאת את עצמי מזדהה יותר עם פרשנויותיה. בניגוד לרוב כיתות מונטסורי, היא אינה מסדרת את המגדל לפי הסדר המדורג, בין אם בעמידה או בשכיבה, על המדף. לדעתה, בניית המגדל מחדש בעת החזרתו למדף, עומדת בניגוד מוחלט לנטייתו הספונטנית של הילד, שלמעשה סיים לעבוד עם המגדל, וכל מה שהוא חפץ בו עתה, הוא לסדר אחריו ולהחזיר את סביבתו לקדמותה. אני מאוד מתחברת לנימוק זה. כך שאצלנו, המגדל פשוט מונח כערימת קוביות על המדף. השוני הנוסף הוא בלקיחת הקוביות לשטיח העבודה. בדרך כלל, מדגימים לקיחה הדרגתית של קוביה אחר קוביה, כל פעם אחת, כשכל אחת מהן מוחזקת בשתי ידיים. מרגרט מדגימה לקיחה ספונטנית ואקראית של הקוביות. שוב, אני מסכימה יותר עם הצגה זו, כי היא שומרת את כוחותיו של הילד ואת ריכוזו לעיקר העבודה, והיא בניית המגדל.

אלמנט שונה נוסף הוא בתפישת הקוביות. מרגרט מדגישה את חשיבות התפישה של כל הקוביות באצבעות יד אחת, כך שהן מקיפות את כל צלעות הקוביה. רק כך הילד יוכל לחוש פיזית את גודל הקוביה, ואת השינויים החלים בהבדלים שבין הקוביות. רק כך שריריו יבינו באופן מוחשי את מה שמוחו ילמד בשלב מאוחר יותר בהבנה מופשטת. לפרשנות זו אני מוצאת חיזוק ישיר בדבריה של מריה מונטסורי (בעמ' 126 בספרה). הקוביות הגדולות יותר הן כבדות, וילד נדרש לעשות מאמץ פיזי בידו הקטנה, וכך היא נמתחת ומתחזקת. הן גם גדולות יותר בהיקפן, ולכן הוא לומד למתוח את כף היד שלו עד שהוא מצליח לתפוש את הגדולה ביותר ביד אחת.

וכך נראית עבודתך עם המגדל. אתה פורס את שטיח העבודה שלך. העבודה עם המגדל מתבצעת על השטיח בלבד, ולא על השולחן. מעביר את הקוביות לשטיח - אתה קובע כמה קוביות תיקח בכל פעם מהמדף. מניח את הקוביות באופן אקראי על השטיח. לוקח את הקוביה הגדולה ביותר ומניח אותה במרכזו של השטיח. ואז לאט לאט בונה את המגדל, מקוביה הגדולה ביותר עד הקוביה הקטנה ביותר. כל קוביה מונחת בדיוק במרכזה של הקוביה הקודמת, מה שמשאיר שוליים דקים מסביבה. כשהמגדל בנוי, מפרקים אותו בהורדת הקוביות אחת אחת (מריה מונטסורי דווקא הדגישה כי הילדים מפרקים את המגדל בבעיטה, בניגוד שוב לכל הדעות הקיימות; בעניין זה החלטתי פשוט לעקוב אחריך - לשמחתי, בינתיים אתה מפרק את המגדל קוביה אחר קוביה, אך אם אי פעם תפרק אותו בדחיפה, לא אתערב). אז אתה מחזיר את הקוביות למדף. גם הפעם, אתה מחליט כמה קוביות אתה נושא בכל פעם. על המדף אתה מסדר את הקוביות בערימה אקראית.

כשהדגמתי את הפעילות הזו, הקפדתי על כמה כללים: עשיתי מאמץ מוגבר בהדגשת החיפוש אחר הקוביה המתאימה - בשתיקה, רק בעיניים; לקחתי אותה בתנועה מכוונת, כשאצבעותיי מקיפות אותה בכל הצלעות; הנחתי אותה בתנועה אחת מדויקת במרכז הקוביה הקודמת (לא תיקנתי את האי דיוק בהנחתה, כדי שלא תחשוב כי זה חלק מהעבודה); עשיתי הפסקה לפני לקיחת הקוביה הבאה בתור; אחרי שבניתי את המגדל, עשיתי סיבוב מסביבו והתרשמתי ממנו.

ושוב, לא יודעת מה מדהים אותי יותר - גאונותה של מריה מונטסורי, או תוצאות יישום הגישה עליך.

הצגתי לך את העבודה עם המגדל כמה פעמים. בפעם הראשונה לפני כחודש. 3-4 פעמים לאחר מכן, שוב ביקשת כי אני אדגים לך. לא ניסית ולו פעם אחת לבנות את המגדל.

ואז, לפני שבוע, ללא כל אמירה מצידי או מצידך, לפתע בחרת בפעילות זו.

ובנית את כל המגדל... מהתחלה עד הסוף... ללא כל שגיאה! כל ההתלבטויות שלי נפתרו בן רגע. התלבטתי אם אני צריכה לציין משהו לפניך, כמו שראיתי שהופיע ברוב האלבומים - משהו בסגנון: "עכשיו בוחרים את הקוביה הגדולה ביותר". כמה אני שמחה שהייתי סבלנית מספיק ושקטה עוד יותר. גם הפעם, המנגנון לבקרה עצמית (control of error) הכל כך מדהים בכל אביזרי מונטסורי, דיבר בעד עצמו. הקליטה הוויזואלית שלך היא כל כך מושלמת וטבעית, כי כל מה שנדרש הוא לתת לך זמן להבין בעצמך כי טעית והנחת קוביה לא נכונה. ובמילים של מריה מונטסורי: "הכל נעשה במטרה לכוון את העין להבחין בטעות ואת היד - לתקן אותה" (בעמ' 127 בספרה). וכך באמת היה - אם טעית, תיקנת את עצמך מבלי כל התערבות הכל כך מיותרת מצידי. וזה מדהים - הייתה זו הפעם הראשונה בה דירגת משהו!

כמובן, זה עוד לא סוף פסוק. נדרשת עוד התנסות מרובה מצידך בבניית המגדל, עד שתוכל, בין היתר, להניח כל קוביה במרכזה של הקודמת, בהנחה מכוונת אחת. הכי קשה לעשות זאת בקוביות הקטנות - נדרש ריכוז גבוה, מוטוריקה חזקה, יד יציבה, תיאום גבוה בין עין ליד.

ואת כל האמור יכולתי להחליף בתמונה בודדת אחת זו שלך. אחרי שבנית את המגדל. האם החיוך המסופק והגאה כל כך על פניך מדבר מספיק בעד עצמו?

השפה שנלדמת באמצעות המגדל היא: קטן/גדול, יותר קטן/ יותר גדול, הכי קטן/ הכי גדול.

ללימוד מעמיק יותר, אנא ראו את הרצאתה המצולמת של Margaret Homfray (וגם את הכתובה), ואת ההדרכה באתר של AMI.

5 תגובות:

melissa joanne אמר/ה...

What an interesting interpretation! I am eager to watch Margaret's lecture now. I have to admit, the purist in me cringed a bit at the sight of all of those cubes held at once, but I think it's wonderful to follow the child and challenge "the" way of doing things if another way serves his needs better. That last photo says so much! It is pure happiness, so you must be doing something right!

My Child's Diary אמר/ה...

Ha! I thought it would be your reaction...:)
You know, perhaps it is just me, but I could have never followed something just because "someone" told so. Not less if no one really could direct me into Maria Montessori's original presentation, where she insists on these things. I need to admit that I don't have any official training, even though I just completed two years on-line training. There is just no comprehensive training available in Israel. Sometimes it really bothers me, but sometimes I am happy I didn't. This way I tend to look for the "answers" with even greater urge. Sometimes I even get angry with myself. I can't give any presentation to my son, just because my trainer shown me one way of presenting it. I can't do so before I looked through every possible way to present it (there are a few great albums available on line). I can't do so before I tried to look into Maria Montessori's writings on this matter. And I honestly can't present something that just doesn't feel right for me. As my dearest father used to say, I always complicate things (well, at least he thinks so:).
Anyway, it just didn't work for me - I couldn't understand why a child is asked to build the Tower again when he finished work with it and takes it back to the shelf; why he is asked to take the cubes one at a time; why he is asked to put it down carefully and not drop it down at once, which will be more natural to his urge after a concentrated work (which is actually described in Maria Montessori's writing).
I tried to ask these questions a dozen times at least, even initiated a discussion in Montessori online yahoo group (I got a few interesting replies, if you wish I can email them to you). The most common answer i received was "this is how I was taught in my training". Well, it doesn't work for me this way...:)
It all ended when I saw Margaret Homfray's lecture (i advise you highly to watch her lectures). She thinks that asking a
child to build it again after he has finished working on it would cause too much
an effort for him, and this wouldn't be fair and disturb his concentration during the work itself. Well, now it made a sense for me...
And not less important, I think homeschooling is very different from teaching in a classroom. One of the greatest challenges is not to cause the atmosphere be more adult leaded than it is already is. If I were at classroom, maybe my reaction was a bit different. But at home I always try to concentrate on what really is important, and where I should just to let it be...
And then I look at my son's look at his face, when I didn't tell him a single word on how he should work, and only presented it a few times on a few occasions. Then I really know that this is how it works for us.
Another long reply. You must got used to this already...:)

melissa joanne אמר/ה...

Haha. I love your long replies. I tend to write them myself. I would love to see the responses you got!

It is obvious that you have done so much research, and nothing you do in your application of Montessori is arbitrary, so I think you are doing at least as well as any trained person could. Looking at several perspectives before deciding on the best way to do things is an approach that not many Montessorians take! I know that I have changed the way I present several things over the years because the way a teacher with different training presented them made more sense to me, and seemed to work better for the children, but I have my limits, and never would have thought to use the tower in this way! It's a good thing I have a couple of years before I'll be back in the classroom, because it may take me that long to mull this over! ;)

It's interesting to think that we work so hard as Montessorians to allow children to think and to do and to learn for themselves; to make their own discoveries and draw their own conclusions, yet adults are learning to do things in a very regimented way, just like our trainers! I had never thought of it before, but it seems that there is a serious disconnect there! Obviously, consistency is important, but we, too, should think for ourselves.

My Child's Diary אמר/ה...

Thank you for the encouragement!

And your last remark about the dissonance between our vision to enforce in children the independent creative thinking, while we ourselves usually hide behind the accepted - well, you have really moved me by saying so. I often think what Maria Montessori would have said about many Montessori teachers today, while all she ever preached was for a teacher be a scientific observer, never stopping to experience and try and adjust himself to the children.

My Child's Diary אמר/ה...

And of course, I forgot to ask you about your e-mail, so that I could forward the discussion to you...

Related Posts with Thumbnails