סוד השפיות שבהורות

שבוע שעבר היה שבוע לא פשוט. סבתא שלך אושפזה בבית חולים. התקף אסתמה שלא טופל גרר אחריו הסתבכות של הלב, מה שהוביל לאי ספיקת לב ולאשפוז בן כמעט שבוע. כמעט את כל זמנו הפנוי אבא שלך העביר בבית החולים, מנסה במאמצי גיבור לתמרן בין לבין ולהתקדם במבוכים של בירורי משכנתאות אחרונים בבנקים השונים. ואתה הרגשת מוזר. שיניים או סתם ווירוס - היית מלא בנזלת, לפתע נתקף בכאבים, הבטן מקרקרת, וגם חוסר סבלנות הופיע לו מדי פעם. בקיצור היה שמח. ובעיקר, חיכיתי לסוף השבוע שיגיע. ואני אוכל קצת לנוח... לנוח, כלומר, להשלים את הלימודים שלי, לכתוב לך בבלוג, להמשיך לקרוא את הספר (Positive Discipline: The First Three Years: From Infant to Toddler--Laying the Foundation for Raising a Capable, Confident Child by Jane Nelsen) כדי להתפנות לספרים אחרים שממתינים ברשימה.

ולפתע סוף השבוע הגיע. יחד איתו הגיעו גם הפתעות נוספות.

ביום שישי בבוקר אבא שלך קיבל טלפון מהמורה שלו לציור. הוא היה בדרך לצייר בחיק הטבע ובאדיבותו הרבה הזמין את אבא שלך להצטרף אליו (אני כל כך שמחה שהם הופכים להיות חברים מעבר לענייני כן הציור, אם כי אני אסירת תודה לכל הזדמנות שיש לאביך לצייר בחברתו). הצעה שלא מסרבים לה. תוצאה - אבא נסע לצייר, ואנחנו נפגשנו עם איריס ואלמה לסיבוב במכירת בגדים יד שניה, בבזאר "אם לאם", וסתם לפטפוטים במרכז העיירה.

אחר הצהרים ביקשת להשאר בחצר הבית. להשקות את הפרחים שבגינה עניין אותך הרבה יותר מאשר הסיבוב עם אבא לדשא שבמרכז. אין בעיה - אלתרתי אפיית עבודי לפי המתכון שקיבלתי מאיריס. אתה, כמובן, סייעת במלוא המרץ.

למחרת, בהתאם לתכנון המדוקדק, יצאת עם אמא שלי, שהגיעה ערב לפני לביקור מקוצר, לפינת חי ברמת הדסה. אבא נסע למוסך ולקניות. לי היה בוקר שלם להשלמת כל מה שכמהתי לו כל השבוע. רק ש... אבא שלי הגיע לביקור הפתעה. זה מעין תכסיס שכזה שבא כחלק אינטגרלי של ההורות. לפתע כל סופי השבוע הופכים לנחלת הכלל, וליתר הדיוק - לנחלת המשפחה המורחבת. ולעיתים, גם ללא שום התראה מוקדמת. פעם ההורים של האבא, פעם ההורים של האמא, אף פעם לא ההורים של הילד. אלא אם הם עומדים על כך בתוקף. מה שאנחנו בדרך כלל עושים (אם כי, כמובן, אנחנו תמיד שמחים ליוזמות של הסבים שלך לבלות איתך). מילאתי אוויר בריאותי וחשבתי שלא היה יכול להיות זמן מתאים יותר להחלפת ארון חורף בקיץ. ואם כבר - גם ארגון של כל מיני דברים בבית.

אחר הצהרים התקרב. איחלתי ללפחות קמציץ של הזמן לעצמי. אף לפלאפון שלי היו תכניות אחרות. הוא התקלקל. בנוסף לטלפון בבית, ששובת יותר ימים מעובדי משרד הפנים. מערכת היחסים שלי עם רוב המכשירים האלקטרוניים היא כמו בין הערבים ליהודים (לצערי, כמובן). איננו יכולים לחיות בשלום יותר מדי זמן. ומכיוון שעמדנו בפתח שבוע עמוס נוסף, בו אבא נוסע לסדנת ציור מדי ערב (יש!), היינו חייבים לנסות אתמול לתקן את הפלאפון. מיותר לציין כי אחרי הביקור בשלושה מוקדים שונים של פלאפון, המכשיר שלי עדיין לא תקין (לא אלאה אותך בסיבות לכך - סמוך עלי, הן אינן מעניינות).

בקיצור, הספקתי לעשות את כל מה שלא תכננתי! שזה גם סוג של הישג, לא?

מה שבטוח, נוכחתי בפעם מי יודע כמה כי אחד הסודות שבהורות השפויה, ואולי אף יותר, באמהות, הוא היכולת לתמרן. בין לבין, בחיוך וברוגע, ותמיד בתקווה כי הדברים עוד יסתדרו כך שהתכנית המקורית בכל זאת תצליח להתממש. וגם אם לא, פלח אבטיח קר, הראשון בעונה, ישכח את כל התכנונים ויזכיר כי הלוואי וכל הבעיות שלנו יהיו כאלה.

נ.ב. מבחינתך, הגעת האבטיח זה בדיוק האות לכך כי אפשר להתחיל לאהוב את התותים. אז מה אם זה סוף עונתם???