עלי בבית, על הבית בשבילי ועל כך כי אני מתחילה להרגיש בבית

לעיתים מדהים אותי לגלות איך היקום מתנהל. בסופו של דבר, כל מה שהוא מבקש מאיתנו הוא להיות קשובים, ואז הוא ינסה לסייע לנו להתקרב לעצמנו.

לאחרונה, רבות חשבתי על משמעות הבית בשבילי. כנראה, אפילו לא הייתי מודעת לכך ברמה המודעת של המחשבה. ההרהורים התערבבו להם לאיטם, ההתחבטויות נמסו, המחשבות חיכו לצוף ולמצוא את המילים המתאימות להכיר את עצמן לעולם. הכל חיכה לרגע הנכון להכות בי. היום בבוקר כשקראתי את הרהוריה של אבישג לגבי הרגשת הבית בשבילה ובשביל משפחתה, שמעתי רשרושים. אך רק אחרי שביליתי את השעתיים האחרונות בדפדופים בתמונות של קישינב (העיר בה נולדתי), שמצאו אותי במקרה דווקא היום, כבר לא היה לי ספק. המילים בוהרות ומוכנות להחשף.

פעם חשבתי כי ביתי שוכן בליבי. והרי זה קל - הלב שלי תמיד נמצא עם אבא שלך, ומאז שהצטרפת אלינו, איתך ואיתו יחד. ואז הגיעה הנסיעה האחרונה לאיטליה. למרות שהיינו יחד, ואפילו זכיתי לבלות עם אחי הגדול, רגע לו חיכיתי למעלה משלושים שנים, עדיין, תחושת הבית לא הייתה שלמה. אולי היה זה בגלל החברים? אבל החברים לצערי באים ומתחלפים. האם בכל זאת הבית זקוק לא רק להרגשת הבטחון והחמימות הנפשיים, אלא גם למעטפת הפיזית?

ואז הגיעה הטלטלה של המעבר. ידעתי כי קשה לי עם המעברים. ידעתי כי קשה לי לחיות על הקרטונים. אך לא ידעתי כי קשה לי לעבור לבית שעוד לא מרגיש בית בשבילי בתקופה בחיי שלבית נוספה גם חשיבות נוספת. עכשיו אני מבינה כי זה מה שגרם לי להרגיש כה מוזר במשך כמה חודשים אחרונים. מצאנו בית לבלות בו את שארית חיינו. לבנות בו את משפחתינו. למלא אותו בזכרונות ובריגושים. אך טרם הכרתי אותו. גם כשעברנו, והקירות אכן הושלמו לפי רצוננו, עדיין הוא היה זר לי. בעבר זה לא הפריע לי. תוך רגע ארגנתי את הכל, והרגשתי בבית. אולי הקביעות של המעבר, או היותי אמא הפך את החוויה לשונה כל כך. מודה, כשעבר כבר שבוע בביתנו החדש, ולכאורה הכל כבר עמד במקומו, אך טרם התחלתי להרגיש בו בבית, למרות שכל אהוביי היו בו, והוא אכן היה מלא באהבה ובחמימות, התחלתי קצת לדאוג. באופן אינטואטיבי כל מה שעניין אותי הוא לא דווקא לסיים את כל הדברים שיש עוד לסיים בבית מבחינה השיפוצית (ולא חסר עוד כאלה), אלא למלא את הבית ביצירות של אבא שלך ולתפור את הווילונות לחלונות. אבא צחק עלי. ואני צחקתי איתו יחד. עד אתמול בערב.

כמה מוזר איך לפרטים קטנים יש לעיתים משמעות כה עמוקה בשבילנו. אתמול סופסוף התפנינו לתלות לפחות חלק מהציורים של אבא שלך. ואפילו ווילון - שניים כבר מוכנים, ויש עוד כמה שבדרך. האהילים נתלו. החדר שלך מוכן. ולפתע, מבלי להתכוון או להתכונן לכך, אתמול בערב לראשונה הרגשתי שאני בבית. באמת בבית שלי.

נרגעתי. השלווה אט אט חוזרת לה לליבי. וזו הרגשה מצויינת. יש עוד עבודה רבה לפנינו. אך אני מרגישה שלמה יותר. היום אני יודעת את מה שלא הייתי בטוחה לגביו אתמול. לעולם לא ארגיש בבית במקום ששניכם לא תמצאו בו. אך כנראה לעולם לא ארגיש בבית במקום בו לא יהיו גם החברים הנוספים של משפחתינו. במקום, שלא נהיה מוקפים בו ביצירתינו וביצירות שאהבנו. יכולתי לתהות אם מדובר ברכושנות או בשליטה פשיטא. אני מוותרת. זה חשוב לי. וחשוב מאוד כי גיליתי זאת. אני יודעת זאת היום. מחר אולי זה עוד ישתנה. וזה בסדר. כל מה שיש לנו באמת בסופו של דבר, הוא היום, לא?