משפחתי היא ביתי

כבר כחודש ימים אנחנו משתתפים איתך ב"בית פתוח" שעורכת תמר חסון המדהימה בביתה. מדי שבוע אנחנו נפגשים שם עם אמהות ותינוקות אחרים. בשונה ממפגשי קבוצת אמהות ותינוקות שהיינו חברים בה כשנה (ולצערנו, היא די התפרקה לבסוף), מפגשים אלה הם בעלי נוסח קצת אחר. זו אינה קבוצה סגורה, היא פתוחה לכל המשתתפים והמשתתפות. ללא שום התחייבות. מעין מקום חם ומקבל לכל מי שירצה להצטרף. וכל שבוע מתקיימת הרצאה קצרה על נושא שנקבע מראש - על ידי אחת האמהות או על ידי מרצים אורחים.

אנחנו, כמובן, קפצנו על ההזדמנות לפגוש שוב את תמר.

במפגש האחרון דובר, בין היתר, על משמעות הבית בשבילנו. מהו ביתי? בנות העלו אפשרויות שונות ומשונות. עם אחת מהן הסכמתי ללא היסוס - חייבים להרגיש בשקט עם עצמנו, בתוכנו, כדי להרגיש בבית במקום כלשהו. מבחינתי זה דבר כל כך מובן מעליו שאפילו לא הזכרתי אותו בקול רם.

לי עבר בראש רק דבר אחד - בעצם שניים. החיבוק של אבא שלך, וגם כל דקה ששלושתינו מבלים יחד. אלה הם ביתי. לא הייתי מחליפה אותם בשום בית אחר. כל עוד לפחות אחד מהם לא איתי, אינני מרגישה בבית בשום מקום בתבל, גם לא בבית הכי יפה והכי יקר על פני האדמה. ולעומת זאת, אם אבא שלך מחבק אותי, או שלושתינו יחד, אני ארגיש בבית בכל פינה שכוחה.