הכבוד האחרון למוצץ

בתמונה אתה בן שנה וחודשיים.

איכשהו בהמולה של כל השמחות והחדשות היומיומיות, שכחנו להיפרד כראוי מהמוצץ המכובד. אז הנה מגיע סיפורו של המוצץ.

אני די שמרנית במובן מסוים. אינני מסתכנת עם מה שלא אוכל בעתיד לחיות איתו בשלום במקרה וישתבש משהו בדרך. אחד הדברים היותר חשובים בשבילי היה להניק אותך. ולכן, כמיטב ההמלצות, לא נתתי לך מוצץ עד שהפכת להיות בן חודש. למרות שההנקה שלך התייצבה די מהר, אפשר להגיד כבר אחרי שבוע-שבועיים, ואבא שלך מאוד מאוד רצה לנסות לתת לך את המוצץ, כדי להקל קצת עלי, חיכיתי עד שלוח השנה יגיד את דברו. כזו אני..:)

מעולם לא בלבלת בין המוצץ לבין הציצי. באמת, מה חשבתי לעצמי?! מהרגע שנולדת, ידעת בדיוק מה אתה רוצה. ביום ובלילה. כך גם בעניין המוצץ. אם רצית לינוק, המוצץ לא היה מרגיע אותך בגרוש; ואם רצית מוצץ - שום ציצי לא היה מספק אותך.

את המוצץ הראשון שטעמת - אהבת את טעמו. שמעתי סיפורים שונים על ילדים אחרים ועל בתים שמסתובבים בהם עשרות סוגים של מוצצים - למזלנו, לא הבנת על מה המהומה. המוצץ של Avent בגודל הכי קטן? סבבה, אין שום בעיה. אמצוץ אותו. וכך היה.

כבר מהתחלה הקפדתי לתת לך את המוצץ רק כשהיית בדרך לישון, או כשהיית מוטרד ממשהו. היה לנו חשוב שלא תתרגל להסתובב כל היום עם המוצץ. התקשורת וביטוי העצמי מאוד חשובים להתפתחותך. ולכן חשוב היה לנו לשמור על הפה המתוק שלך פתוח.

ואתה שיתפת פעולה. המוצץ גם עזר לך מאוד מאוד עם כאבי הבטן שהיו לך מהרפלוקס, ועם רבבות השיניים שהתחילו לצמוח לך לפני כשנה, ומאז עדיין צומחות להן. היית נועץ את שינייך במוצץ בשיא הכאב, וזה היה מקל עליך מאוד.

עד הרגע שהתחילו לצאת לך השיניים הטוחנות. לא הרבה אחרי שהתמונה הזו צולמה, חלית במה שהתברר אחרי כן כקבלת הפנים לשיניים הטוחנות. הפסקת לאכול לגמרי, ורק ינקת. אם עד אז, היית נרדם עם מוצץ, לפתע לא רצית אפילו להתקרב למוצץ. רק הציצי. גם התחלת להרדם על הציצי - בשונה מבעבר, אז הציצי לא היה מרדים אותך, מה שגרם לאבא ליל יום שישי אחד להסתובב בכל תל אביב ולשלם מחיר מופקר למוצץ ורוד, האחרון בגודל הנכון שנשאר בבית מרקחת התורן, כיוון ששכחנו את המוצץ שלך בבית בבואנו לאדוארדו לארוחת הערב.

וכך, למעשה, בשקט, אך בנחישות הכה מאפיינת אותך, גמלת את עצמך מהמוצץ. עד אז, במהלך היום כבר לא היית משתמש במוצץ די הרבה זמן. ובלילה אחד, יותר לא רצית לקחת את המוצץ. כל פעם שניסיתי, הסתכלת במעין מבט לא מאמין כזה - אמא, אני יודע מה זה, ואני כבר לא אוהב את זה יותר.

כיבדתי את החלטתך. עד כדי כך הייתה טבעית היא, שרק עכשיו נזכרתי בכלל לכתוב לך על כך.