היום נחשפת לשיעור חשוב. אני לא יודעת אם למדת אותו, אך ללא ספק גילית משהו חדש.היום, לראשונה בחייך, נשברו לך כמה דברים - בבוקר הפלת ספל עם קפה לכיור, בעת שהכנת לי קפה (בהשגחתו של אבא, כמובן). בצהרים, אחת הצלחות החליקה לך מהיד, כשרצת איתה לכיור (אנחנו ממשיכים כל הזמן להזכיר לך כי לוקחים את הצלחת בשתי ידיים), ונשברה.
תגובתך לשבירת הכוס הייתה דרמטית - ממש נבהלת. כשנשברה הצלחת, התבוננת בשקט ובריכוז. לא קפצת, לא זזת. עמדת והסתכלת בשקט המתבונן שלך בזמן שאני מנקה את הרסיסים.
ואז יצאת לחצר. ניגשת לשיח גרניום. אחרי שכבר למדת (הפעם באמת למדת) כי לא קוטפים את הפרחים אלא מריחים אותם, ואתה נהנה להריח אותם כל כך, היום לפתע קטפת את הגרניום. הזכרתי לך שאנחנו מריחים את הפרחים, ולפרחים כואב כשקוטפים אותם, הסתכלת לכיווני, ואז ניסית להחזיר את הפרח לגבעול. כמובן, הפרח נפל לו שוב על האדמה.
מקרי?? אני לא יודעת. אני מאמינה שיש קשר בין ניסיונך להחזיר את הפרח לחיים לבין החפצים שנשברו לך כמה רגעים לפני כן. אני יודעת שיעבור עוד זמן רב עד שהעובדה שלא תמיד ניתן לאחד את השברים של מה שנשבר, תקלט אצלך, אך בכל זאת... השתלשלות אירועים מעניינת...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה