הולך לישון לבד - אך מתעורר איתנו

כבר כמה שבועות, מתקיים אצלנו מנהג לילי חדש.

הולכים לישון כרגיל - אתה נרדם במיטתך. אחרי שכמובן, ינקת, ולרוב גם נרדמת על הציצי. באיזשהו שלב, גם אנחנו פורשים לישון. אם זה קורה אחרי 12-1 בלילה, אז אתה בדרך כלל מתעורר בפעם הראשונה, אני גם מספיקה להניק אותך. כשאנחנו נרדמים, אתה ישן לך בחדר שלך. ואז קורה נס...

באיזשהו שלב בלילה, אתה מגיע אלינו. מתי? רק הפיות יודעות. מעטות הפעמים, בהן אני מתעוררת לצליל הצעדים המתופפים שלך באישון הלילה. בום! נפתחה דלת החדר שלך (הבום מגיע מידית הדלת המתנגשת במראה שבארון הבגדים - עד שאבא ימצא פתרון יצירתי). טופ טופ טופ! בום חרישי יותר! נפתחת הדלת לחדר שלנו - אם הייתה סגורה. אז לרוב, אתה גם מסתובב וסוגר אותה מאחוריך (ישן או לא ישן - תקופת הרגישות לסדר לא נפרדת ממך בקלות). פששש! אני פותחת את השמיכה שלנו לקראתך! EH EH EH! אתה מטפס על המיטה שלנו, זוחל אלי ונצמד לציצי, מכורבל בחיקי. ותוך רגע אנחנו נרדמים.

אך ברוב רובם של המקרים, אני פשוט מתעוררת באיזשהו שלב בלילה - ומגלה שאתה ישן לידי. אני רק יכולה לנחש, שכנראה התעוררת לינוק. ובמקום לקרוא לי לחדר שלך, החלטת להגיע אלינו. וכך אנחנו ישנים לנו במיטתנו הענקית. טוב, אולי לא ענקית עד כדי כך - איכשהו, כמעט תמיד, בבוקר אבא דחוס בין השידה לבינינו. אני באמצע. ואתה - צמוד אלי, או פרוס לרוחב המיטה, או באלכסון. וחצי מהמיטה ריקה - כנראה, מצפים לנביא אליהו.

אז אולי זה לא כל כך טוב לטווח הרחוק. אולי מתישהו אחשוב כי טעיתי שלא החזרתי אותך כל פעם בחזרה למיטה שלך. האמת... הפעם, לא אכפת לי. אני כל כך נהנית מהלינה החצי משותפת שלנו. במיוחד, כי זה מגיע לגמרי ממך. הרי בין לקרוא לי לחדר מתבכיין קלות באמצע הלילה, לבין לבוא אלי בזמנך ולפי רצונך - אני בוחרת באופציה האחרונה. היא מעידה על עצמאותך ועל חופשיותך, בעיני. אינני חושבת שזה יגרום לך לא לרצות לישון בחדר שלך בהמשך. ואכן, הטיולים הליליים האחרונים לא השפיעו במאומה על הרדמותך בחדר שלך, או על שנות הצהרים שלך. פשוט בלילה, אתה רוצה לישון קצת איתנו. ואתה גם רוצה לבוא אלי לבד לינוק, בדיוק כפי שאתה מגיע אלי כשאתה זקוק לדברים אחרים במהלך היום. ובשבילנו, זה פינוק (גם בשביל האבא, אני יודעת, למרות שבבוקר לעיתים הוא מנסה לעשות את עצמו קצת ממורמר:) -מסוג הפינוקים שלא תמיד יתאפשרו. ואני הולכת להנות ממנו עד תומו.

אני מאמינה בדרך שלנו. בהתחלה (במשך למעלה משנה מאז שנולדת) הקפדנו תמיד על ההפרדה בין המיטה שלך לבין המיטה שלנו. היה חשוב לי להראות לך כי לכל אחד מקום משלו, ואנחנו מכבדים את הפרטיות של כולנו. תמיד השכבתי אותך במיטה שלך. תמיד החזרתי אותך לשם. גדלת לתוך זה. רק בגיל שנה ושלושה חודשים הסכמת לישון איתנו יחד. עד אז, כל פעם ששכבתי לידך, היית בטוח שהגיע הזמן להתעורר, ואולי גם לשחק. הבסיס נבנה. ועכשיו - נשאר פשוט להנות מאתנחתא המפנקת הפתאומית שנחתה עלינו. איך אפשר לוותר על להרגיש את הגוף הקטן שלך, על כפות הידיים והרגליים החמות הקטנות המוצמדות אלינו, על להקשיב לנשימות שלך מתוך השינה, על להניק אותך תוך כדי ערפול חושים בלילה, על לפתוח את העיניים ולראות הפנים המתוקות שלך במרחק של כמה ס"מ מאיתנו, על להתעורר לנוכח המתיחות שלך המעידות על התעוררותך, על לראות את החיוך שלך דבר ראשון על הבוקר?!