על איך ישנו ביחד ועל הנסיעות

בעקבות טיפולי השיניים שלי, נסענו אתמול שוב לירושלים. הפעם הטיפול היה אמור להיות קצר. כך שבמקור תכננו שאני אסע לבד - אשכיב אותך בבוקר לישון וישירות אצא לדרך. כעבור כשש שעות מכסימום אשוב הביתה. לקחנו בחשבון שיכול להיות שתזדקק בזמן הזה להנקה, וגם שנת הצהריים שלך אולי תדחה עד שאגיע, אך סמכנו עליך שתוכל להתאזר בסבלנות, וכי הפירות ובשר העוף יקלו עליך קצת את ההמתנה. פשוט לא רצינו לטרטר אותך שוב בנסיעה ארוכה. זאת אחרי שלפני שבועיים ממש סבלת ממש בנסיעה דומה לעיר הבירה.

אך ענייני השיניים שלך של השבוע האחרון הפכו לנו את תכניותינו. לא יכולתי להשאיר אותך לבד. וכך מצאנו את עצמנו שוב עולים לירושלים ביחד. וכמו תמיד, אחרי הנסיעות לעיר הקודש, אנחנו מחכימים טיפה ולומדים עוד קצת על עצמנו ואחד על השניה.

כך, למשל, למדנו כי אם אני היא זו שנוהגת באוטו, ולכן אני יוצאת משדה הראיה שלך (כסא הבטיחות שלך עדיין עם הפנם לאחור), ואף עושה זאת בשתיקה, אתה הופך להיות הרבה יותר סבלני בנסיעה. ואם גם אנחנו יוצאים לנסיעה בשעות של שנת הבוקר שלך, אתה גם מצליח לישון לפחות בחלקה.

עוד למדנו כי אם שומרים על המסגרת הכללית, התנהגותך בגבולותיה היא חופשיה באמת. לא תכננו להשאר לישון בירושלים. אך כשהגענו לבקר את בושי במישור אדומים, העייפות של השבוע האחרון התחילה לתת את סימניה על אבא שלך ועלי, ועצם המחשבה של לצאת איתך שוב לנסיעה ארוכה הביתה דחתה את היציאה עצמה עד שעות הערב, אז החלטנו שנשאר לישון במישור. לא היינו מוכנים לכך - והשאלה הראשונה שעלתה לדיון היא היכן תישן...? אז אני אמרתי: "איתנו!". ואבא שלך ישירות שאל: "ואני איפה אישן?", ואני הרגעתי אותו, כמובן: "איתנו!". ואתה שיתפת פעולה. ואני בטוחה שזה קרה שוב בגלל שהשגרה שלך ברגיל היא כה ברורה. גם אצל בושי שמרנו על המסגרת הכללית של ארוחת ערב ביחד, מקלחת (את זה דווקא אתה לא כל כך אוהב לעשות מחוץ לבית) וההשכבה לישון (לרבות השירים והחיבוקים). וכך ישנו לנו יחד, אתה ליד הקיר, אני באמצע, ואבא שלך לידי. והיה תענוג! לקח לי המון זמן להרדם בכלל - כל כך נהניתי להביט עליך ישן במרחק של כמה סנטימטרים לידי. ובמהלך הלילה - אני חייבת להודות שאני מבינה מאוד מאוד את כל האמהות שמחליטת על לינה משותפת. אין דבר קל יותר מזה! כשרצית לינוק, אני פשוט הרמתי את החולצה ואת החזיה, כל פעם בצד אחר, קירבתי אותך אלי... ואת השאר אני לא זוכרת... ישירות נרדמתי שוב :) איפה ההתעוררויות שלי, ההליכות לחדר שלך, ההנקות, ההמתנה אחר כך שתרדם כדי שאוכל לכסות אותך, כי אחרת אתה פשוט לא מאפשר זאת, הניקורים שלי לידך...?! נראה לי שאני מתחילה לפתח חיבה יתרה ללינה משותפת איתך...:) שלא לדבר על ההרגשה הזו של להרגיש את חום הגוף שלך ושל אבא שלך עוטף אותי מכל הכיוונים...:)

נ.ב. את התמונות האלה שמרתי מלפני כמה שבועות כדי לדחות עוד קצת את בואו של החורף. כבר אי אפשר להוציא אותך החוצה ככה. ואני כל כך מתגעגעת לזה! ממש לא מתחשק לי הקור הזה!