וכך אנחנו צועדים

את רוב יומך אתה מעביר בצעידות - בבית, בחצר, במדרגות למעלה, לאורך הרחוב לכיוון מרכז העיר, במדרגות למטה, על הדשא, בחזרה הביתה... בכל מקום. אם זה היה תלוי בך, היית צועד גם בשינה.

אתה אוהב לצעוד, כששתי הידיים שלך מורמות למעלה ומחזיקות את האצבעות שלנו. אבא שלך קצת דואג. הוא לא בטוח אם בכך שאתה צועד בתמיכתנו, אנחנו לא מעכבים את הנסיונות שלך לנסות לצעוד לבד. אני מרגיעה אותו. כמו תמיד, אתה יודע בדיוק את מה שאתה רוצה. אי אפשר לטעות בלהבין אותך. וכעת, אתה רוצה לצעוד כששתי הידיים שלך מורמות למעלה ומחזיקות את שלנו. אתה יודע לצעוד בתמיכה ביד אחת, אך הדבר לא נוח לך. וכמו שהיה עם הנסיונות שלך להתהפך ולהתיישב, העזרה הכי גדולה שאנחנו יכולים להושיט לך היא להניח לך, לתת לך להתבשל עם ההחלטה לנסות, להבשיל ולנסות בקצף שלך ובזמן שלך. זו דרכך הכה מיוחדת, לעשות הכל בשיתוף איתנו, עטוף בקרבה האינטימית המשפחתית שלנו. ואז ברגע קסום אחד, כשתרגיש שאתה בשל לכך, אתה תצעד לבד... כאילו מעולם צעדת. אתה תמיד מזכיר לי ציפוי משובח לעוגה טעימה - שאמור להתבשל על אש קטנה קטנה כדי לקבל את המרקם היחודי שלו, ובינתיים להרעיף על כל נוכחים את ניחוחותיו המשכרים תוך כדי שהם מדמיינים את טעמו. ובמציאות, כשהם זוכים לטעום מהעוגה - טעמו של הרוטב עולה על כל הדימויים שיצר. אם נגביר את האש, הציפוי יכול ויצא טעים, אך לעולם לא יתקרב לטעמו האמיתי שבבישול האיטי.

מדהים לראות את ההתקדמות שלך. בהתחלה היית ממש לא יציב. כשניסינו להחליף ידיים, כי היית לוקח את הידיים שלנו, כשפניך לכיווננו (כמו שחשבתי, די מהר למדת להחליף את הידיים שלנו בעצמך), היית מאבד שיווי משקל. היום אתה מחזיק אותנו ממש בקצות האצבעות, אתה עוצר באמצע הליכה, מסתכל לכיוונים, מסתובב לאחור, מרים את הראש אלינו, כדי לחייך את החיוך המקסים שלך. ומדי פעם להחליף מילה: "EHHHH!". אתה הולך די מהר ולמרחקים לא קצרים. ההרגשה ממש כאילו אתה משתמש בנו כמקל הליכה, כמעקה לאורך השביל, כהליכון אנושי. ואנחנו כל כך נהנים מזה...