על הגשם, על השפה, על התערוכה.. וכמובן, גם על הטוסיק

החורף הגיע! אני לא יודעת אם סימן קריאה פירושו התפלאות או נבהלות, אך הוא בהחלט כאן (או שזה סתיו? או ש.. מה ההבדל בין השניים בארץ?). כמויות הגשם שירדו אצלנו במהלך שלושת הימים האחרונים, משתוות, לדעתי, לכל הפחות, לכמות הגשם שירדה בסך הכל במהלך כל השנה שעברה. מי היה מאמין כי רק ביום חמישי היינו לבושים בגופיות ובשרוול (לפחות חלק מאיתנו:), ובכפכפי אצבע. ואז ברגע אחד הכל התהפך. היינו במגרש המשחקים, ולפתע, ממש כאילו טורנדו קטן, הכל התכסה בעננים שחורים, והתחיל מבול, ברד, רוחות סוערות, ומה לא. מזל גדול כי כמה רגעים לפני כן פגשנו במקרה באורית ובשי, וכך יכולנו להנות מהטרמפ. אתה היית בהלם אמיתי. ואני שוב חשבתי עד כמה מדהימה ההתפתחות שלך (מחשבה שהיא בכלל הפכה למאפיינת מאוד את סוף השבוע האחרון). מבחינתך, כאילו לא חווית גשם מעולם. לבטח לא נשאר בך כל זכרון של מלפני שנה או שנתיים. לעיתים קל לשכוח עד כמה דברים מאוד שגרתיים בשבילנו אינם טריוויאלים כלל עבורך. לנו ברור תוך רגע כי כשיורד גשם, משתדלים שלא להרטב; כשמתחיל להיות קר, מתלבשים חם; כשבחוץ רטוב, מחליפים נעליים כשנכנסים הביתה. מבחינתך - כל דבר קטן שכזה הוא עולם חדש, אירוע חגיגי (ABA AH?) ובכל פעם שאתה מסתגל למשהו, החיים זורמים הלאה ללא כל הודעה מוקדמת, ואתה צריך להסגל מחדש.

הגשם הראשון הרציני שירד השנה, ירד במהלך הסוכות, כשהתארחנו בסוכה של איריס, אלמה וקרלוס. מזג האוויר היה חם, ולכן החלטתי כי בהחלט ניתן לחוות את חווית הגשם במלואה. איך התלהבת! כל הזמן יצאנו מהסוכה, כדי להרטב, ואז חזרנו לתוכה, כדי לתפוש מכסה. הייתה חגיגה גדולה! כבר אז נזכרתי כמה קשה הייתה ההסתגלות שלך לגשם בשנה שעברה, אז לקח לך זמן להבין כי מעתה לא תמיד ניתן לצאת החוצה, כי בחוץ לא תמיד ניתן לזחול בכל הבוץ, שמעתה צריך לשים יותר ויותר בגדים עליך. תהיתי אם כך יהיה גם השנה.

והנה שוב אני מתפעלת. מדהים עד כמה אתה משתנה כל הזמן התפתחותית. ועוד יותר מדהים כמה כוח יש לשפה (מתישהו אני אתפנה לכתוב בהקשר זה על התפתחות הרצון מגיל 18 חודשים, שם הזכרנו זאת לאחרונה). הפעם הסבר קולע ופשוט ממש מסייע, מרגיע רוחות, ואף מספק מענה, ולעיתים גורם להסקת מסקנות עצמאית. למשל, שפותחים את המטריה האהובה עליך, רק כשיורד גשם (כשאין גשם, ניתן להסתובב איתה סגורה); שסוגרים את כל החלונות ואת דלת היציאה לחצר, כשיורד גשם, כדי שהגשם לא יכנס לתוך הבית; שכשיש גשם חזק, ואנחנו צריכים לצאת החוצה, מחכים שהוא ישכח, ורק אז יוצאים; ששמים גרביים ונעלי בית בבית, כדי לשמור על רגליים חמות (ואז, לא מתפלאים שכשיוצאת השמש לרגע, אתה באופן הגיוני ביותר מסיק כי עכשיו חם, ולכן אפשר להוריד את הגרביים ולרוץ יחפים - אמרתי לך כבר שאני אוהבת אותך?:); שמנגבים את הנעליים כשנכנסים הביתה ומורידים אותן, כדי לא ללכלך את הרצפה בבוץ; שכשנותנים נשיקה לאמא או לאבא, הם הופכים להיות הרבה יותר מאושרים (סתאאאם - אז מה אם זה לא קשור לגשם:). כמובן, יש מעידות פה ושום. לקח קצת זמן עד שהפנמת כי בניגוד למה שעשינו בסוכות, בגשם דווקא מחפשים מכסה, ולא רצים לקראת הגשם החוצה (כמובן, עדיין יוצאים להשתכשך בגשם, או בוחנים כל הזמן איך כף היד נרטבת, אחרי שמוציאים אותה דרך דלת היציאה לחצר החוצה - ואז מסתובבים חצי שעה עם כף יד מורמת וחיוך רחב על השפתיים, כדי לא לשכוח את ההרגשה: MAMA EH!).

אז, כפי שאתה כבר מבין בעצמך, עבר עלינו סוף שבוע גשום, אך רווי גילוים והתנסויות חדשות. ביום חמישי בערב נסענו למוסא לאכול ארוחת ערב טעימה ביותר ולהנות מחברה נעימה. אתמול נסענו סופסוף לתערוכה של אלי שמיר במוזיאון תל אביב. וגם בהקשר לביקור זה הרגשנו בשינוי מאיך שהיית לפני זמן לא כל כך ארוך. אחרי הנסיונות הרבים שלנו לבקר במוזיאונים ברומא, בהם, לרוב, ינקת, וינקת וינקת, הייתי בטוחה כי כך יהיה גם הפעם. ואולם, שני דברים היו שונים - ראשית, הפעם אבא שלך לקח אותך להסתובב, בזמן שאני הקשבתי לשיח הגלריה של אלי (היה מרתק! התרגשתי מאוד, ועל כך אני מודה מאוד לאבא שלך). שנית, כשחזרת אלי, ויצאתי לקראתך, לקחת אותי ביד וגררת אותי לשורה הראשונה של הקבוצה (התיאור היותר מדויק - משכת ביד שלי, ואז נעלמת בין כל הרגליים, עד שהגעת למרכז הקבוצה, ואני מאחוריך: "סליחה, הבן שלי עבר קדימה!", תוך כדי שבעל הרגליים בכלל לא מבחין בך לידו), שם התיישבנו. ינקת. ואז הקשבת לאלי. ואז ינקת. ואז... נרדמת! וכך המשכנו להקשיב במשך השעה הבאה. אתה ישן עלי, מחובק, והראש שלך בתוך הצוואר שלי. לא חושבת שהייתה שם מישהי מאושרת יותר ממני.

ואז נסענו לבקר את אדוארדו. היום בושי הגיעה לבקר. ובערב נסענו לקנות לך נעלי בית (התרגשות כשלעצמה! - ושוב, השימוש בשפה בא לידי הביטוי הזוהר: כשרצינו לראות אם נוח לך בנעליים, כל מה שהיינו צריכים לבקש הוא כי תעשה סיבוב עד הקיר ובחזרה. זה בדיוק מה שעשית. בשינוי קטן. בסוף הסיבוב הוספת נשיקה קטנה על השפתיים שלי וחיבוק, ונשיקה ענקית על הלחי של אבא). המשימה הבאה - למצוא לך מגפיים...!

ולא, אני לא עומדת להזכיר כאן את כל הנזילויות שפקדו את ביתנו. ולא את העובדה כי החדר שלך הפך לחצי בריכה. וגם לא כמה אני מפחדת מהמשך החורף. אני בוחרת להאמין לאלה שאומרים, כאילו מבינים, שכך זה בשנה הראשונה בבית החדש. ואחרי שמתקנים את הכל, ביתר השנים פשוט יושבים בחיק ידיים ומחייכים. אני עדיין לא מבינה מדוע לא ניתן לעשות כן גם השנה, אך מילא...

נ.ב. הייתי חייבת לשים את התמונה שלך עם הטוסיק החשוף! היא צולמה אך לפני שבוע בעת שבחנת את הקיבולות השונות של הכלים באמבטיה. מי יתן והטוסיק ישוב לבקר בימים הקרובים ביותר. לחיי הטוסיק!