חזרת לטפס לבד על משטחים מוגבהים

חזרת לטפס למשטחים מוגבהים בעצמך! אפילו שדרגת את העליות לעומת הדרך שבה היית עולה לפני התאונה. אז היית מושך את עצמך לעמידה משכיבה מוחלטת, תופס את המשטח ביד אחת, לפעמים בקצות האצבעות, מושך את עצמך במאמץ אדיר, נתפס גם ביד שניה, ממשיך לתפוס עד שהרגליים הישרות שלך היו נעמדות. לא היית מקפל אותן בברכיים. אנחנו ניסינו כל הזמן לקפל ברך אחת, כדי שתוכל להשען עליה וכך לעלות לעמידה. ולמרות שלפני התאונה, לא התחלת להיעמד דרך הברך, כנראה שהגוף שלך זכר את מה שהראנו לו (מדהים עד כמה צורת הלמידה שלך היא פיזית לגמרי!). כך גם המשכנו להעמיד אותך בחודש האחרון אחרי התאונה, כשלא היית מסוגל למשוך את עצמך ביד. היית קורא לנו כל פעם שרצית להיעמד, ואנחנו היינו עוזרים לך להיעמד על הברכיים, משם היית ממשיך לבד.

וכך, ברגע שהצלחת להישען על היד השבורה, שלשום, נעמדת לבד - הושטת יד אחת למעלה, עלית על ברך אחת, ותוך כדי שאתה נשען על היד השניה על הרצפה - משכת את עצמך לעמידה! לפעמים, אתה עדיין צועק לנו, כשאתה רוצה להיעמד. אך אנחנו מחכים כמה רגעים, ואז אתה כנראה נזכר שאתה כבר יודע לעשות זאת בעצמך ונעמד לבד..!:)

גם העמידה שלך הרבה יותר יציבה. כבר לא מרגיש שאתה מתייחס לעמידה כאל המשך זחילה, אלא כאל עמידה נטו. מדהים לראות אותך מקיף צד אחד של השולחן בצעדים קטנים, רוקדים, מתנדנדים, לפעמים נעמד על כל כף הרגל, ולפעמים - על קצות האצבעות, נשען על שתי הידיים או על יד אחת. מתכופף למטה כדי להרים את התחתית, מתרומם שוב. מדהים!

אתה גם יודע לרדת מעמידה - אך עדיין לא הפנמת את זה! רוב הפעמים אתה נזהר לעשות כן. לפעמים, אתה קורא לנו, ולו במבטך שנהיה לידך כדי שתעשה כן, ולפעמים אתה ממש מבקש (יאני, בוכה ממש), שנעזור לך לרדת. וזה בסדר גמור! בזמנך שלך! אני אוהבת את הזהירות שלך - אתה לא עושה משהו שאתה לא בטוח לגביו (בדומה לאיך שאתה ניגש לחפצים חדשים). זהירות זו מקרינה מודעות, ואני גאה בך על כך. אכן, כל מה שנדרש מאיתנו כהורים שלך הוא לאפשר לך לטפח את עצמך, את התכונות שאתה רוכש על הדרך, בלי להתערב ללא הצורך.