על איך נרדמת לבד, וגם על איך ירדת מהמיטה עם יד אחת

כך היית יורד מהמיטה לבד עד יום הראשון האחרון. ואם אתה חושב שעם יד אחת אתה לא מסוגל לרדת כך, אתה טועה...:)

האמת, טקס ההשכבה שלך הוא הדבר הכי קשה לי בימים האחרונים. מאז שהתחלת להיעמד, עד החבלה, הוא היה נראה כך: אחרי המקלחת היינו מקריאים לך ספר-שניים, ואז היית מטייל בחדר ועושה כל מה שעולה על רוחך, בעוד שאנחנו איתך, אך לא משתפים פעולה, עד שהיית מתעייף והיית מתחיל לשפשף עיניים או לבוא אלי לבקש לינוק. אז אבא היה מנשק אותך: "לילה טוב", מכבה את מנורת השולחן ומדליק במקומה את מנורת הלילה, ויוצא מהחדר, כשהוא סוגר את דלת החדר כך שלא תוכל לצאת. אני הייתי מניקה אותך, ואז היית ממשיך להסתובב בחדר אפלולי עד שהיית מתעייף לגמרי. אני הייתי יושבת על המיטה עם עיניים עצומות, לא משתפת איתך פעולה בשירים ובדיבורים שלך, וגם לא בבדיקות שהיית עושה לרהיטים ולמראה שלי, וגם לדלת שיוצאת למרפסת. היית בא אלי מדי פעם, מטפס אלי, יונק, יורד, מסתובב במיטה, בודק מסמרים, יורד למעבר בין המיטה שלך ושלנו, נעמד ליד המיטה שלנו, מטפס עליה, שוב חוזר אלי לינוק, שוב יורד. כך עד שהיית מתעייף לגמרי וחוזר אלי כדי שאעזור לך להרדם. ואז הייתי לוקחת אותך בזרועותיי עד שתסדיר נשימה (היית כולך רטוב מזיעה) - מאז שהתחלת לנוע לכל עבר, היית ממש מחפש את הקרבה הפיזית הזו, והחלטתי לתת לך אותה עד שתחליט שאתה לא צריך אותה כדי להרדם. מדי פעם הייתי משכיבה אותך במיטה על הבטן, לפעמים היית שוב חוזר. ושוב הייתי משכיבה אותך. כך היינו רוקדים עד שהיית נרדם. כמובן, כששתי כפות הרגליים שלך צמודות לברך שלי, וידך גם היא על איבר כלשהו בגוף שלי.

מאז החבלה, עד היום, לא ממש זזת במיטה. וזו הייתה בעיה. כי תמיד לפני השינה היית צריך להוציא אנרגיות של היום שעבר עליך עד שהיית מרגיש שאתה רוצה לישון. ולא יכולת לעשות זאת. לא ידעתי בהתחלה איך לעזור לך. החלטתי כמו תמיד פשוט להקשיב לך ולעקוב אחריך לאיפה שתיקח אותי. כך מצאתי את עצמי קצת מנענעת אותך בעמידה, שרה לך, ואפילו פעם נרדמת בעמידה עלי. והיום היה הלילה הכי מוזר בינתיים. היום אתה ממש חזרת לזוז. אפילו את היד אתה מזיז הרבה יותר. אני חושבת שזה סימן מעולה, אבא שלך קצת יותר מהסס לגבי זה ומחכה לתוצאות הצילום שיעשו לך מחר. אז היום טקס ההשכבה היה ממש דומה למה שהיה לפני החבלה. אבל! במקום להיות פסיבית כהרגלי, מצאתי את עצמי צמודה עליך, כי פחדתי שתפול על היד השבורה (כמו שבלילה שעבר פחדתי שתפול מהמיטה וכל הזמן התעוררתי לבדוק איפה אתה ישן, ובמקרה הצורך הזזתי אותך למרכז המיטה, גם אם הערתי אותך, ואז לקח זמן עד שנרדמת). וממש זזת - אפילו ירדת וטיפסת מהמיטה. ופתאום, אחרי שעשית אינספור סיבובים, נשכבת עם הפנים לכיוון הדלת בשקט מוחלט. החזקת לי את היד. ומבטך לכיוון המאוורר או מנורת לילה - שניהם באותו כיוון. ככה שכבת כמה דקות ארוכות. ופשוט נרדמת. בפעם הראשונה מאז ששמנו אותך במיטה על הרצפה! הרגעת את עצמך ופשוט נרדמת לבד! כשידך בידי. אני אוהבת אותך כל כך!

יש לנו הרגשה טובה לגבי הבדיקה מחר. טפו טפו טפו!