התעוררת וירדת מהמיטה לבד!

הנה זה קרה!

מאז שאתה ישן על המיטה על הרצפה (floor bed), וזה קרה סמוך למועד בו התחלת להתהפך, למדת בהתנסויות רבות את גבולות המזרון, כדי לא להתגלגל על הרצפה. בדרך, נפלת מספר פעמים. אך די מהר, המוח הקטן שלך קלט את המרחב מסביבך, ומאז היה זה פשוט מחזה מרתק לראות אותך בהסתובבויות הרבות שלך ובהתגלגלויותיך על המיטה, מגיע לקצה קצהו של המזרון, כמעט נופל, אך במאמץ על בולם את עצמך, ובגמישות חזקה מחזיר את עצמך חזרה למיטה.

לאחרונה, כשכבר זחלת בבטחה וידעת לטפס על משטחים מוגבהים, המתנתי לתהליך הפוך זה שתעבור, שבמהלכו תגלה שאתה יודע איך לרדת מהמזרון בעצמך, גם כשאתה מתעורר. שאין אתה צריך יותר לבלום את עצמך, כהרגלך, ברגע שאתה מגיע לקצה המזרון כשאתה מתעורר, ואז לקרוא לי שאעזור לך לרדת. ידעתי שיקח לך זמן. זו התנסות חדשה, שאמורה הייתה לשנות את הדפוס שנקלט אצלך. המתנתי בסבלנות.

ואתמול זה קרה - אחרי שהתעוררת משנת הבוקר שלך, ירדת בשקט מהמיטה, כנראה שעשית עוד משהו בחדר (אני לא יודעת, הרי לא הייתי שם..:), ואז הגעת לדלת לחדר. אופס! לא הצלחת לפתוח אותה - ורק אז קראת לנו...! כך גם אחרי שנת הצהרים! כל כך מרגש! בכך אתה מגשים חלקית את היעוד של המיטה על הרצפה - לעזור לך לצאת משינה באופן עצמאי. עם הזמן, תלמד גם להיכנס לתוכה כשאתה עייף. אין לי ספק!

אנחנו עוברים שינויים בימים האחרונים עם כל הנושא של טקס השינה. אנחנו עדיין בתקופת הסתגלות ליכולות החדשות שלך בתנועה. אחרי שעברו עליך מספר לילות בשבוע שעבר, שבהם התעוררת אינספור פעמים (כנראה בגלל השינויים החדשים, וכמובן, כמו תמיד, יכול להיות, בגלל שיניים:), ולא היית מוכן לרדת מהידיים שלי כדי לחזור למיטה. באותם הלילות נדרשתי להרבה הרבה הרבה סבלנות. הכי קל היה להשאיר אותך לישון עלי, או להרדים אותך לגמרי על ידי, אך הרגשתי שאין זה מכובד כלפיך. היית אכן זקוק לי, כאל עוגן הבטוח והמרגיע שלך, אך גם היו בך כל הכוחות הנדרשים להרגעה העצמית שלך. ידעתי גם שרצית שאדע זאת, שאאמין בכוחות שלך, גם בתקופות הקצת יותר קשות שלך. האמנתי שהיית פשוט זקוק להנחייה במצב החדש. והזכרתי זאת לעצמי גם ברגעים קשים יותר. לכן, כל פעם, אחרי שהרגעתי אותך, החזרתי אותך חצי רדום למיטה, התחלת לבכות שוב, שוב לקחתי, שוב הרגעתי, שוב החזרתי, זחלת אלי, שמת את הראש שלך עם הידיים על הברכיים שלי, שוב הרגעתי, שוב החזרתי, כך לפעמים עשר פעמים או יותר. ידעתי שכמה שלא קשה לי, קשה לך הרבה יותר. בסוף, כמובן, נרדמת. כשכפות הרגליים שלך, או היד שלך, נוגעות בי.

בלילות האחרונים חזרת לשינה רגילה. לפעמים במשך הלילה אתה זז עדיין באי שקט. אך טקס השכבה השתנה. עוד מוקדם להגיד, עד כמה. גילית שאתה יכול להיעמד, לעמוד ליד המיטה שלנו, לשבת לידה, לטפס עליה, או בכלל, למה לא לצאת לזחילה לילית בחדר...:) בשני הלילות האחרונים פשוט נתתי לך לעשות את מה שחפצת בו והתבוננתי בך בסתר, בעודי יושבת על המיטה עם עיניים כאילו עצומות. רק קמתי לסגור לגמרי את הדלת לחדר השינה, כדי שלא תוכל לצאת החוצה. אחרי שעשית סיבוב קצר, חזרת בזחילה למיטה וטיפסת עליה עד שהגעת אלי, מבקש לעזור לך להרדם! וכך המשכנו בהרדמה. נראה מה יקרה בימים הקרובים..:)