איך אתה אוכל...

רק לאחרונה התחלת לאכול קצת יותר מכמה כפיות. עדיין אין מדובר בארוחות מלאות.

התחלנו לתת לך מוצקים בגיל שישה חודשים. היית בולע אותנו עם העיניים, כשהיינו אוכלים לידך, ולכן היינו בטוחים שתתחיל לאכול את המוצקים די מהר. לא כך קרה. התלהבת מעצם הרעיון של טקס האוכל, אך הסתפקת בכמה כפיות. רק לפני כמה ימים כמות הכפיות גדלה, אולי הכפילה את עצמה.. אך לא יותר מזה. אני לא לוחצת עליך. למרות שכל התינוקות בסביבתך די אכלנים, אתה כהרגלך מתרגל לעניין באיטיות ובעדינות. אולי בגלל כל השיניים שלך שיצאו לך בבום, ואולי בגלל הבטן הרגישה שלך. לא יודעת.

לי יש היסטוריה ארוכה עם כל נושא האוכל. אחד הזיכרונות המוקדמים מהילדות שלי קשור באיך היו מכריחים אותי לאכול - בסיפורים, בהמצאות, בשוחד באבטיח (כן כן, כבר אז הייתי האוהדת השרופה שלו). גם היום נושא זה רגיש אצלי מאוד. ולכן, ביום שראיתי את עצמי מנסה לשכנע אותך לנסות לקחת עוד כפית, הזדעזעתי, חתכתי, והחלטתי שאני ארגיע את האמא הפולנייה שבי, גם אם אצטרך להפעיל כוח. אין שום סיבה לדאגה. אתה לא רעב. היום פשוט אתה מעדיף לינוק (ואני האמת לא מתנגדת..:), ומתישהו, כשיהיה לך נוח, בזמן שלך, אתה תעבור לארוחות מלאות. בשום פנים ואופן אני לא מוכנה לטפח אצלך קרקע ליצירת תסביכים לגבי האוכל כפי שקיימים אצלי.

זו גם הסיבה לכך שאנחנו לא משגעים אותך עם הטעימות. לשנינו מרגיש כי עד שאתה לא תתחיל להתייחס לנושא ברצינות, אין צורך לבלבל אותך באלף טעמים. וגם לא באוכל מורכב מעבר לבסיסי (קטניות, למשל). מה גם שהתפריט המשפחתי שלנו אינו רבגוני למדי. אנחנו ממש מרגישים שאתה טיפוס עדין, ואנחנו מאמינים שזה בא לידי ביטוי גם באוכל. גם הנסיון של תגובות הבטן שלך למאכלים שונים תומך בכך (עד אתמול בערך לא אכלתי כל מאכל שעלול לגרום גזים - בין היתר, כרוב, כרובית אפונה, שועית, כי ישירות היית מגיב לכך; אתמול אכלתי כרוב סופסוף, איך התגעגעתי אליו, ובפעם הראשונה לא הגבת!). אתה אוכל דייסת שיבולת שועל (או בלשוני, שואלת שועל), מלפפון, תפו"א, בטטה, גזר, קישוא, עוף, לפעמים הודו או בקר, תפוח, מלון, בננה, אפרסק, משמש, אבטיח. אולי אתה אוהב קצת יותר מאחרים תפוח, מלון ואבטיח. בן שלי או לא בן שלי...:)

בנוסף, הנהגנו כבר מהתחלה עקרון נוסף - אוכלים אך ורק במטבח. ליד השולחן. אם הארוחות יוצאות בשעות שאנחנו בחוץ, ואנחנו משתדלים להמעיט פעמים אלה, גם אז אני מנסה לדמות אותן כמה שיותר לאיך שהיו מתקיימות בבית - כלים והאכלה ליד השולחן. אנחנו לא מאמינים בלרוץ אחריך עם אוכל, כמו רוב רובם של ההורים בדרך כלל עושים, לרוב, אני באמת מאמינה בכך, מכוונות טובות ובלי לחשוב על השלכות התנהגות זו. במקום חטיפים שונים ומשונים אנחנו נותנים לך פרי, וגם זה אני מעדיפה בכל מקרה לתת בבית.

אנחנו משתדלים לתת לך 4 ארוחות ביום: בבוקר, בסביבות 8, את הדייסה, ב-10:00 פרי, ב12:00 ארוחת צהרים, ואחרי שאתה מתעורר, בין 3:00-4:00 עוד פרי. בגלל ההיסטוריה של אסתמה במשפחתנו, בהמלצה רפואית, אנחנו דוחים את מתן המוצרים החלביים ואת אלה שמכילים גלוטן (כלומר, עשויים מקמח) עד גיל שנה.

בהתחלה, כמובן, האוכל היה ממש נוזלי. אבל לאחרונה, לאחר שבעבר כבר ניסיתי ללא הצלחה, עברתי למגרדת גדולה יותר, או שאני פשוט מועכת במזלג. זה קצת שיפר את התיאבון שלך - כנראה בגלל כל השיניים שיצאו לך, אתה מעוניין במרקם זה שאתה יכול לחוש וללעוס. אחרי שניסינו לתת לך כל סוג אוכל בנפרד, עברנו לשילובים. אך כעבור זמן, חזרנו לאוכל מופרד. גם זה שיפר קצת את התיאבון שלך. כנראה, יש לך באמת קיבה עדינה. כבר כמה שבועות אנחנו נותנים לך לאכול גם מהידיים שלנו. משלך אתה לא מוכן. לא לאסוף מהשולחן לפה ולא לאכול מחתיכות שאתה מחזיק ביד. זה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש! אתה לוקח כל דבר, אבל כל דבר, ישירות לפה. חוץ מאוכל!!! מדהים! עם אוכל אתה מוכן להתעסק באצבעות, אך לא בפה. מה שמצביע, דרך אגב, על כך שאתה יודע מהו אוכל.

בגישת מונטסורי שוב מצאנו הרבה עקרונות לגבי האכלה שהתחברו ל"אני מאמין" שלנו - הכבוד אליך, פיתוח וחיזוק העצמאות שלך, העצמת יכולת הריכוז:

** אנחנו מגישים לך את האוכל בכלים מזכוכית, ולא מפלסטיק, כי גם אנחנו הרי אוכלים בכלים יפים, וגם כדי שעם הזמן תלמד להיות זהיר לגביהם. הרעיון פשוט -לא תוכל ללמוד להיות זהיר עם כלים שבירים, אם תשתמש בכלים שאינם יכולים להישבר. כמובן, אני לוקחת בחשבון שיכול להיות שתשבור קערה אחת - שתיים, ולכן מראש קניתי כמה קערות זהות. זהות - כדי לא להפריע לתמונה המסודרת שנקלטה במוח שלך. הסיבה להיות הקערות שקופות, ולא מקרמיקה, היא כי בשלב זה, בו עוד לא פיתחת לגמרי קביעת אובייקט, חשוב שתראה את האוכל בקערה, וגם אחר כך, נע בכפית מהקערה אליך לפה. חשוב שתהיה זו קערה עשויה זכוכית לא צבעונית, כדי שתקבל תמונה אמיתית לגבי צבע האוכל. וגם כדי לא להסיח את תשומת לבך מהאוכל לכיוון הכלים הצבעוניים.

** גם כפיות מהן אתה אוכל הן כפיות רגילות, לא מפלסטיק ולא מסיליקון, בגודל שמותאם לכף היד הקטנה שלך וגם לפה המתוק שלך. מצאתי סט כפיות קטנות (אורכן כ-11 ס"מ) בסופר, במחלקת כלי בית. אנחנו מציעים לך את האוכל ומחכים עד שתפתח פה. אין משחקים ואין האכלה במחטף. אם אתה מסובב את ראשך הצידה (משום מה, זה תמיד לצד שמאל), סימן שאתה לא מעוניין יותר. כבר מלכתחילה שמתי כפית נוספת בשבילך. די מהתחלה התחלת להחזיק בה - יש לך אהבה בלתי מוסברת לכפיות למיניהן. עם הזמן, אתה תדע להשתמש בה להכניס אוכל לתוך הפה שלך בעצמך. לכן גם כל פעם שהחזקת את הכפית בצורה לא נכונה, בגלל שהיינו ליד השולחן, ומטרת החזקת הכפית הייתה לצורך האכלה ולא לעצם ההכרה, תיקנתי אותך והעברתי אותה כך שתחזיק בידית עם ראש הכפית כלפי מעלה. לאחרונה, נטשתי את השימוש בכפית - מאז שהתחלת להנות להשליך אותה על הרצפה. אני אחזור להציע לך אותה ברגע שתשב ליד השולחן הקטן שלך, אז, בין היתר, הגובה ממנו תוכל להשליך יהיה קטן בהרבה.

** תמיד ליד הארוחה אני שמה מפית. בעתיד, כשתשב ליד השולחן הנמוך שלך, נשתמש גם בספוג קטן לניגוב אוכל שיישפך.

** מהארוחה הראשונה התחלתי לתת לך מים. אתה לא חייב לשתות מים כל עוד אתה יונק, כי בחלב האם יש את כל האלמנטים שאתה זקוק להם, אך עשיתי כן כדי להנהיג שתייה בסוף הארוחה. מונטסוריאנים מעודדים שימוש בכוס (כוס מסט כוסות לקפה שחור שאורכה 6 ס"מ מעולה למטרה זו), ולא בבקבוק ולא בכוס עם קשית. גם כאן הסיבה היא לא להטעות אותך. שתיה מצריכה יכולת תנועה מבוקרת ואיזון, שתעזור לך ללמוד איך להחזיק את הכוס בשתי הידיים, ולהטות אותה בצורה מדויקת עד כדי כך שהמים יגיעו לפה שלך בלא להישפך. בקבוק וכוס עם קשית ימנעו ממך ללמוד זאת בשל היותם סגורים הרמטית. אין הם משקפים מציאות - לא משנה איך תחזיק אותם, המים לא ישפכו. ליד הכוס קנקן קטן, שממנו נמזוג מים לתוך הכוס - כרגע אנחנו עושים זאת, ועם הזמן - אתה. חשוב שגם הכוס וגם הקנקן יהיו מזכוכית, מאותן הסיבות שהוסבר לפני כן. אני פשוט בינתיים לא מצאתי קנקן מזכוכית בגודל המתאים. כבר בהתחלה, ישירות תפסת את הכוס בשתי ידיים (אז רק היינו מקרבים משהו לטווח הראיה שלך, ומיד היית תופס אותו בידיים), וכעבור כמה זמן אפילו הצלחת לשתות בלי לשפוך טיפה. אמנם לאחרונה אתה לא מראה סימנים של רצון להחזיק את הכוס לבד ולשתות ממנה. אתה גם בקושי שותה. אני מניחה שזה ישתנה ברגע שתעבור לשולחן הקטן שלך.

** אם אתה נאלץ לאכול בחוץ (למשל, בתמונה, בפיקניק בפסח ביערות הכרמל, עם אפרת ועם ירון כשהיית בן שמונה חודשים; אמרנו שהרגליים שלך הן זוג נוסף של ידיים, לא?:), אני משתמשת בצנצנת קטנה כקערה, ובמכסה של בקבוק 125ml של Avent ככוס (הבקבוק היחיד שמצאתי שהמכסה שלו מזכיר כוס; זו גם הפעם היחידה בה השתמשנו בבקבוק). המכסה הוא בגדר ברירת מגדל כי הוא טיפה רחב. אבל אני סומכת עליך שעם הזמן תוכל לשתות גם ממנו.

** חשוב להשתמש בסינר כזה שעם הזמן תוכל לשים אותו לבד. הכי טוב אם יהיה זה סינר שנסגר בסקוץ' מקדימה או כזה שמלבישים דרך הראש. מטעמי חסכון, אנחנו משתמשים בינתיים בסינרים של Ikea שנסגרים בסקוץ' מאחור (הם הכי זולים שמצאתי).

** איננו משתמשים בכסא גבוה לאוכל. כעקרון, והאמת שמאז ומתמיד כך רציתי לנהוג, עוד בטרם הכרתי את מונטסורי, אתה אמור לאכול ליד השולחן ובכסא נמוכים שמותאמים אליך, בדיוק כמו שאנחנו אוכלים ליד שולחן ובכסא בגודל שלנו. בקלות אפשר לחשוב איך נהרסת חווית האכילה ברגע, אם אנחנו מתיישבים במקום שלא נוח לנו. חשוב שיהיה לך נוח, וגם שעם הזמן, תוכל להתיישב לאכול בכוחות עצמך, מבלי להיזקק לנו להרים ולהוציא אותך מכסא אוכל גבוה (אני אפרט יותר על העקרונות בשימוש בשולחן נמוך (weaning table) כשנשתמש בו בפועל). ואמנם, כדי לעשות זאת, אתה חייב לדעת לשבת לבד, באופן יציב ללא תמיכה. לכן, עד שתלמד לעשות זאת, אנחנו מאכילים אותך כשאתה יושב על ברכינו. זה נחמד, אך יש לי תחושה שברגע שתעבור לשבת במקום שהרבה יותר מותאם אליך, כל התמונה הרגישה של האכלות תשתנה. נראה אם הרגשתי תוכח כנכונה.

דבר אחד שאנחנו חוטאים בו בינתיים הוא מתן דוגמא אישית לך. אנחנו צריכים להפסיק לחטוף לאכול, לא לאכול בעמידה, לאכול רק ליד השולחן בחדר האוכל, להחזיק את הכוס ששותים ממנה בשתי ידיים. אנחנו דוחים זאת בטענה שעוד מוקדם, כי אתה עוד לא ממש אוכל, אבל טכלס, זו סתם העצלנות שלנו. הבחירה שלנו במה שיותר נוח לנו ולא לך. אנחנו צריכים לשנות את הגישה המוטעית הזו במהרה. המוח הסופג שלך תמיד בפעולה, ובסופו של דבר אנחנו לא משדרים לך כרגע מנהגי אוכל בריאים (לדעתי, אתה כבר מראה סימנים של אי נוחות ברורה כשאתה רואה אותי אוכלת ליד שולחן אוכל - שני ניחושים שלי לסיבות לכך הם: או שהתרגלת לראות אותי אוכלת בסלון לידך, או שלא מסתדר לך שאני אוכלת במקום שלך; בכל מקרה, משהו בתמונה זו משבש את התמונה המסודרת שהתרגלת אליה, ולכן אתה מתנגד). אנחנו חייבים לעבוד על זה.

מזמן רציתי לכתוב את הפוסט הזה. סופסוף עשיתי זאת. אוף!!! הקלה! משפט אחרון, בינתיים. כנראה בגלל הסיפורים מהעבר שלי, אני די רגישה לגבי כל עניין האוכל. מה יקרה אם תחנק? מה אם תאכל למרות שאתה לא חייב לאכול? איך נדע שאתה אוהב את זה ולא משהו אחר? אני מפילה את השאלות האלה על הרבה קורבנות, אך בעיקר על תמר המסכנה, שלמזלי יש לה סבלנות פשוט בלתי נגמרת. והאמת, בסוף כולם צודקים, זה לגמרי עניין של ניסוי וטעיה מתמידים. עד שלא חוויתי זאת, לא האמנתי. ואז.. פשוט איכשהו ידעתי (למשל, לגבי משהו חדש שזה הזמן לנסות אותו או לגבי מה אתה אוהב ומה לא).