ישבנו לנו ביום חמישי אחר הצהרים, כהרגלנו, על הדשא. פתאום, התחלת בזחילה לעבר משהו. ירשת את הנחישות שלנו. כשאתה רוצה משהו, השמיים הם הגבול. אתה פשוט זוחל לעברו - המעניין הוא שאתה לא ממהר, אלא בביטחון מלא ובקצב איטי אתה מתקרב אליו. כאילו מפגין לעולם: "אני רוצה את זה, ואני אגיע לזה. אין צורך למהר". אתה אף פעם לא עושה ספרינטים סתם על הדשא או במקום אחר, למרות שאתה אוהב לזחול. רק אם יש משהו שמעניין אותך - אתה בעקבותיו. הסתכלנו לכיוון הזחילה שלך - שם ישבה קבוצת אמהות נוספת. אך כמובן... מה שעניין אותך, זה לא הם אלא האופניים של אחד הילדים לידם.
זהר, חבריך הטוב משכבר הימים, הגדול ממך ב-10 ימים (אנחנו צוחקים בינינו שאתם תמיד עושים את אותם הדברים, אך בדרך שונה..:), יצא בעקבותיך...
וביחד חקרתם את האופניים במשך קצת למעלה מחצי שעה... כשאנחנו במרחק של כשבעה מטרים מכם.. וזה לא הטריד אותכם. הערכתי את רמת הריכוז שלכם, שרק מוכיחה (לא שאני צריכה הוכחות), שאם הסביבה מספיק מאתגרת (ואנחנו אמורים תמיד לדאוג לזה), הריכוז ישירות מתגלה.
ושוב, התיישבת מספר פעמים!
ואחרי שהאופניים נלקחו, נשכבת על הדשא באמצע הפארק, וכהרגלך, הודית לעולם על שמאפשר לך לשמוח בחלקך ועל כך שאינך זקוק להרבה כדי לעשות כן... כמובן, בליווי הצחוק הגרוני שלך..:)
אנחנו רגילים למבטים של אנשים עוברים ושבים לידך... הם, לעומת זאת, לא תמיד רגילים למראה של ילד צוחק לעצמו להנאתו... ואני אומרת: "העיקר, שאתה מעלה חיוך על פני מישהו. זה שווה הכל. הסיבה לא כל כך חשובה!" (מנסיוני הארוך שנים, שלא פעם אני איכשהו מעוררת "ירידות ידידודיות" לכיווני).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה