על שינה, על מיטה על רצפה ועל פינוקים

אני אוהבת את הדרך שבה אתה נרדם. אני שואבת מזה הרבה כוח. אנסה להסביר לך למה. אך קודם אקדיש מספר מילים לתיאור חדר הילדים והמיטה על הרצפה (floor bed).

חדר הילדים המונטסורי מעוצב גם הוא בדגש על טיפוח העצמאות של הילד מימיו הראשונים. הכל נגיש, גלוי לעין, פשוט ויפה בעיצובו. כל אלמנט נבחר בקפידה ומותאם להתפתחות הילד. המחשבה העיקרית מאחורי הארגון היא לאפשר לילד להיות בחדרו עם עצמו, מבלי להיזקק לנו המבוגרים (שוב, "מבוגרים" רק לשם הדיון...:) ומבלי שנפריע לו כל הזמן, כשהוא מאותגר על ידי סביבתו. אחד האלמנטים "המהפכניים" של חדר זה, אף בימינו - מיטה על הרצפה (ששש, יש עוד כמה דמויות בחיינו שלא מודעים לכך שאתה ישן על הרצפה! אוי ובוי!:). בניגוד לעריסה או למיטת התינוק המוכרת לכולנו, המיטה על הרצפה מאפשרת לתינוק חופש תנועה - הוא יכול להעסיק את עצמו בעצמו כשהוא מתעורר, ועם הזמן, הוא יכול להיכנס אליה לבד כשירגיש שהוא רוצה לנוח. היא גם בטיחותית יותר - לעומת הפציעות האפשריות שיכולות להיגרם מנפילה ממיטה רגילה מגובה רב.

למרות שהמונטסוריאנים ממליצים לשים אותך בחדר נפרד ובמיטה על הרצפה כבר מימיך הראשונים, אנחנו בחרנו בדרך אחרת. לא הייתי שלמה, ואני עדיין מרגישה כך, עם הקונספט של לשים תינוק רך בן כמה ימים בחדר נפרד (הבית שלנו גם לא מאפשר זאת, כך שלא היה הרבה מקום להתלבטויות). אתה ישן איתנו בחדר. והחדר, כמובן, בטיחותי והותאם אליך. עד לפני כמה זמן ישנת במיטת תינוק שקיבלנו מההורים שלי. אז עוד לא הכרנו את המונטסורי. וגם כשהכרנו, החלטנו להשאיר אותך למשך החורף במיטה תינוק. הבית שלנו קפוא פשוט בחורף. לא הרגשנו שהמיטה מפריעה לך. החלטנו לחכות עד שתתחיל להתהפך, בתקווה שהחורף עד אז יחלוף. ואכן, ברגע שהתחלת להתהפך, התחלת להיתקע במיטה. המחזה לא היה נעים (לפחות, לא לי - מה שגרם לי להרגיש שגם אם לא הייתי יודעת על המונטסורי, הייתי לבטח מגיעה לבד לפתרון של המיטה על הרצפה.. וזה מה שכל כך יפה בטבעיות של המונטסורי).

לא עברו מספר ימים, והעברנו אותך למיטה על הרצפה. היית בן 7 חודשים ומספר ימים. אותה בנינו בעצמנו - חתכנו את מזרון הפוטון שלנו ותפרתי לו כיסוי, ואבא בנה בסיס מעץ כדי ליצור בידוד מהרצפה. המיטה יצאה בגודל 1,40 מ' על 1,10 מ', בגובה 17 ס"מ. שמנו אותה במקביל למיטה שלנו - במרחק של כ-30 ס"ם (המכסימום האפשרי). המיטה שלנו חזרה גם היא לרצפה. אנחנו ישנים על מיטת פוטון. כשישנת במיטת תינוק, אבא הרים את המיטה שלנו באמצעות רגליים שבנה לה, כדי שנהיה בגובה שלך. ועכשיו, הסיר את הרגליים. איזו הקלה! התגעגעתי. המינוס היחיד של הבית שלנו - בגלל שתי קומות ומדרגות, בינתיים אתה לא יכול לזחול למיטה אם אתה עייף. אבל אני בטוחה, שאיכשהו נפתור את העניין הזה. בהתחלה ריפדתי במגבות מקופלות לאורך הקירות, מתחת לסדין - עדיין היה קריר, וגם כדי שלא תתנגש בקירות. אבא ביקש שנשים את המגבות גם לארוך שני הצדדים הפתוחים של המיטה. כדי שלא תיפול. אותי זה הצחיק - כי כשאתה רוצה משהו, שום דבר לא יעצור אותך. אך הסכמתי, כדי שאבא ישן בלילה טוב, בלי דאגות...:) וגם כדי שאוכל להתענג עוד יותר מצחוק כשזה יקרה - ואכן, לא עברו ימים ספורים עד שמצאתי אותך בין המיטות...:) היום, המגבות לאורך הקירות הוסרו, והמגבות בצדדים הפתוחים ירדו מהמזרון לרצפה, צמוד למזרון, מתחת לסדין. כדי שיהיה לך רך יותר להתגלגל למטה. מדהימה היכולת שלך לתמרן - אתה כל פעם לומד את גבולות המרחב של המיטה. מדי פעם אתה נופל - לא נורא. הרי אתה לומד על ידי ניסוי וטעיה.

עברנו תהליך כשעברת למיטה הזו. סיפרתי לך עליו כבר. מה שחשוב לציין כאן זה שכשהחלטתי אז להקשיב ללב שלי ולהישאר לשבת לידך עד שאתה ישן, ולא לצאת מהחדר ולתת לך להתרגל דרך הבכי להירדם לבד, החלטתי החלטה נכונה בשבילנו. היום, במרחק של כמה חודשים, אני בטוחה לגמרי שכך הייתה חושבת גם מריה מונטסורי. בניגוד למספר ממשיכי דרכה, שמעודדים לצאת מהחדר ולהשאיר אותך לשעשע את עצמך עד שתרדם בסופו של דבר, בין אם תקרא לעזרה שלא תגיע, ובין אם פשוט תתמוטט מעייפות, אני חושבת שהיא לא הייתה תומכת ב"לזרוק אותך למים" בעניין זה. אין זה שונה מכל דבר אחר - בכל פעילות אחרת אנחנו קודם מציגים אותה, ואז מאפשרים לך חופש בחירה מוחלט לבחור מתי תרצה ללמוד לעשות אותה לבד. אם כך, איך תדע להירדם לבד, אם לא נראה לך את הדרך?!

והיום אני בטוחה שזאת הדרך בשבילנו. וזה גם מחזק אותי להיווכח שמה שהחלטתי נכון בשבילנו ולהיות שלם איתו. איך אני יודעת שזה נכון? מהתבוננות בך. אתה זקוק לנוכחות שלי כרגע לידך כשאתה נרדם. בשונה מהתקופה שלפני ההתהפכויות שפשוט הייתי משאירה אותך במיטה, יוצאת מהחדר וחוזרת רק כדי לתת לך מוצץ, אתה מחפש אותי כרגע לידך עד שאתה לא נרדם.

טקס ההשכבה שונה ביום ובלילה. ביום אנחנו סוגרים קודם את כל הווילונות, מדליקים את הטייפ (רעש לבן, אחרת תתעורר - ירשת את השינה העדינה ממני..:), סוגרים את הדלת (אם דלת פתוחה - לא תרדם. מבחינתך זה אומר שאין זו שעת השינה כרגע). ואז אתה מזנק פשוט אלי לידיים (אפרופו, תקופת רגישות לסדר - sensitive period for order). בלילה - תלוי במצבך אחרי אמבטיה, אם אתה לא עייף מדי - אנחנו קוראים לך, ביחד עם אבא. אז אני מניקה אותך. אני אף פעם לא נותנת לך להירדם לגמרי בהנקה - מאז שהיית פיצקל'ה. ותמיד שיתפת איתי פעולה בזה והפסקת לינוק בעצמך לפני שהיית רדום לגמרי. וכך, אתה מגיע למיטה כשאתה עוד לא רדום, גם אם עינייך עצומות. בפעמים המעטות, כשאתה שפוך מעייפות, אתה נרדם ברגע. ברוב הפעמים מתחיל מסע ההירדמות שיכול להימשך בין כמה דקות לשעה (גם אצלנו, לא?).

אתה מתחיל ב"פרפורים". אתה מסתובב בכל המיטה. זוחל לימין, לשמאל, קדימה, אחורה. מגיע לקירות ודופק בראש (מעין קטע זה לאחרונה..:), אתה בודק טמפרטורה של הקיר הריק לעומת הקיר שאבא כיסה עם מזרון טיולים כדי להסתיר את השקע של הטלפון. אפרופו, את המזרון כמעט הפרדת לגמרי מהקיר כבר..:), חובט ברגליים בקיר, במיטה, מתהפך לכל עבר, מוציא את המוצץ (לאחרונה, יש לך קטע נוסף - אתה מגיע איתו עד קצה המיטה ושם אותו על הרצפה, ואז לוקח אותו, וכך אין ספור פעמים, בכל פעם אתה מתמרן את גופך הקטן התמתחויות שונות ומשונות כדי להגיע אליו), לוקח אותו, מתגלגל, מדבר, צועק, לפעמים צוחק.

אני יושבת לידך על מיטתך - מומיה, בלי לזוז ועם עיניים עצומות. אני שם כדי לספק לך בטחון ולעזור לך בשעת צורך, אך לא כדי להיות באינטרקציה כלשהי איתך. האמת, בשבילי, זה סוג של מדיטציה. ואתה כל כמה זמן, בתקיפות גבוהה, חוזר אלי - נוגע בי, משתכשך בי, לוקח את היד שלי. מאז המקרה עם הבירה (שהפך לציון דרך..:), אתה מטפס עלי - כדי לינוק או כדי סתם להירגע. לפעמים אני אפילו קמה לנענע אותך קצת. אני תמיד מחזירה אותך שוב למזרון לפני שאתה נרדם לגמרי. לפעמים, אתה לבד מזנק ממני למיטה בחזרה. ואני מלטפת אותך רוב הזמן, בעדינות ובאיטיות. לפעמים אני עוצמת לך בליטוף את העיניים. אני עוזרת לך. לפעמים אתה נראה ישן כבר. אך אם אני לא מחכה מספיק זמן ומנסה לצאת מהחדר, בשניה הראש שלך מתרומם - איפה את, אמא? בואי! תהיה בבקשה לידי עד שארדם.

וכך, לאט לאט אתה נרדם. לבד. גם עם בעזרתי, אני עדיין מחשיבה את זה ללבד. אני בטוחה שבשלב כלשהו, אתה כבר לא תזדקק לעזרתי (ואני אתגעגע לזה).

תמיד כשאתה נרדם, משהו מהגוף שלך, בדרך כלל, הרגליים, משיק לגוף שלי. היום בצהרים, למשל, נרדמת על הגב (אתה ישן תמיד, בסופו של דבר, על הבטן), כשיד ימין שלך על הרגל שלי, ורגל ימין מורמת על בית החזה שלי (ניסיתי להזיז אותן - תוך דקה הן חזרו חלילה..:), ובערב - כששתי כפות הרגלים שלך צמודות אלי. והאמת, אני כל כך אוהבת את המגע הזה. אפילו עכשיו, כשאני כותבת על כך, זה מרגש אותי.

אתה לא מוכן לישון איתנו. כנראה, כי אף פעם לא נהגנו כך. רק פעם אחת מאז שנולדת ישנת איתי שנת בוקר, וגם אז - התעוררת די מהר. לפעמים, קצת חבל לי. אבל אני יודעת שזה לטובתך.

מדהים שאתה יודע שאני מחוץ לחדר ביום, ובלילה - במיטה לידך. תמיד, אבל תמיד, כשאתה מתעורר, בין אם לגמרי או עוד מתוך שינה, אני מוצאת אותך על שש עם הראש לכיוון בו אני נמצאת (לדלת או למיטה). פשוט מדהים! אם אתה מתעורר בבכי, סימן שאתה זקוק לעוד שינה - אחרי הנקה, או אחרי סתם חיבוק, אתה חוזר לישון. וכשאתה מתעורר באמת - אתה פשוט קורא לי. אחרי שבילית עם עצמך זמן איכות לבד (אני אף פעם לא יודעת כמה זמן זה). ואז התענוג האמיתי מגיע - לבוא לחדר ביום ולגלות אותך עומד על שש עם הפנים לדלת, עם חיוך מאוזן לאוזן, לפעמים מתפוצץ מצחוק כך שאתה פשוט מקפץ על מיטה לאחור!

אני מניחה שהיה הרבה יותר קל פשוט להרדים אותך על הידיים - גם קצר יותר, וגם נעים יותר. אך זו לא הדרך. אין זה מסייע לך - וזה הרי תפקידנו המרכזי כהורים. אני כן מודה שלפעמים, בלילה, כשאני מניקה אותך מתוך שינה, אני כן נשארת איתך עוד כמה רגעים (לפעמים, רגעים ארוכים) על הידיים. בעצם, אלה הם הרגעים היחידים שאתה ישן בחיקי. טוב.. אני אמא שלך.. ואני חושבת חריגה קטנה זו מותרת לי...מעין פינוק בסוד שכזה:)