אתמול עבר עלי טורנדו

אתמול קצת התרסקתי. מזל, מזל גדול מאוד, שאבא שלך תמיד שם! ואתמול, על אף שהיה תפוס לו הגב, הוא לקח אותך לסיבוב על הדשא בערב, ואני נפשתי במשך שלוש שעות בבית. חשוב לי לכתוב לך על כך, כי בשתיקה לגבי ימים קצת קשים אני כאילו מסתירה ממך משהו. אין זה אמיתי. חשוב לי לתאר לך כמה שיותר קרוב לאמת את מה שעובר על העולם של שלושתנו מאז שהגעת, ויהיה רק טבעי שנחווה גם ימים הפחות שלווים. כך הם החיים, וההורות אינה שונה מהם.

אני מניחה שאתמול הצטברה אצלי העייפות של השבועיים האחרונים. אני מאוד אוהבת להיות איתך, ואין בכך סתירה לכך שאני חייבת לפחות עשר דקות שלי עם עצמי במהלך היום. ומדי כמה ימים גם זמן טיפה ממושך יותר. זו גם הסיבה לכך שלא משנה כמה התעייפתי במהלך היום, אני מתיישבת ליד המחשב או ליד הספר, לקרוא וללמוד או לכתוב לך כאן, אחרי שהלכת לישון, ובין לבין הזמן הלא פחות חשוב שלנו עם אבא שלך. ולפעמים גם כשאתה ישן בצהרים. אני ממש חייבת את המשאף הזה, גם אם העיניים שלי נעצמות כבר. אם זה לא קורה, אני לפעמים מרגישה אף נחנקת. כאילו חסר לי האוויר. לאבא שלך לקח זמן להבין את זה, הוא היה דואג לי פשוט מאוד שאספיק לנוח בזמן שאתה נח, אך היום הוא למד להבין את החשיבות של הזמן הזה בשבילי, אני חושבת. ובשבועיים האחרונים בערך כנראה המחסור בזמן הזה הלך וגבר, עד שאתמול, בלי שהייתי מודעת לזה, התפוצץ לי בפנים.

אתה גם עובר תקופה גדושה בחוויות. אתה לומד לשבת, נעמד, זוחל בכל מקום, נופל, קם, מעקם את הגוף שלך בכל מיני פוזות מוזרות, עוד פעם נופל, ובנוסף, כנראה, השיניים מטרידות אותך, כולך נוזל מרוק, אוכל, לא אוכל, מתחיל להביע רצונות, וגם הבטן מדי כמה ימים עושה לך צרות, והגרפסים שמשום מה תמיד נתקעים, וכמובן ישן הרבה פחות טוב בשל כל זה. בקיצור, אתה פשוט גדל..:) זה כשלעצמו מעייף קצת יותר כרגע, וגם מצריך ממני, ובצדק, נוכחות ותמיכה מלאה בך. ואף יותר צמודה כרגע. ואתמול הרגשתי שהייתי חייבת פשוט הפסקה כדי להיטען מחדש, כדי שאוכל לשוב להוות לך העוגן הבטוח באנדרלמוסיה של העולם שלך כרגע.

בנוסף, מדי כמה זמן נוחת עלי חוסר ביטחון שכזה... האם אהיה אמא מספיק טובה בשבילך? האם אתמוך בך בצורה מספקת, האם אאפשר לך לגדול להיות מה שאתה, האם אצליח להראות לך את הדרך אל עצמך? האם אאתגר אותך מספיק, האם אהיה יצירתית דיה, האם אהפוך את הילדות שלך למאושרת? האם האם האם...? ביום רגיל או בשיחה עם מישהו אחר, הייתי עונה: "ברור שכן!!! ואת יודעת את זה!!!". אך בימים האלה, מה גם אם זה מקנח את הארוחה הלא כה טעימה שאותו יום בישל, מחשבות אלה יכולות פשוט להטריף. התשובות החיוביות לוקחות יום חופש, והפניקה חוגגת. אתמול, למשל, פשוט הכאתי על חטא שלא התחלתי להתכונן להורות הרבה הרבה לפני שהגעת. היה לי כל כך הרבה זמן חופשי אז, לפחות כך נראה בדיעבד, לעומת דקה כאן ודקה שם היום. בדיעבד גם נראה כי כל יתר הדברים שהייתי עסוקה בהם מתגמדים לעומת מה שעובר עלי מאז שהגעת אלינו. וכמה חבל שלא התכוננתי ולא למדתי לזה מבעוד מועד. כמה אירוני שדווקא אתמול מישהו, נדמה לי שחבר כנסת כלשהו, הציע להעביר להורים סדנאות הכנה והשתלמויות המשך. חה..! חבל שלא חשבתי על זה לפני כן.

כל אלה... אוף! היה לא פשוט! ואולם, לפני הרבה זמן, בדרך עקלקלה משהו למדתי, כי אחת ההמצאות הגאוניות שהומצאה עוד טרם הוולדות האנושות, הוא הזמן. הזמן תמיד עובר. וגם ימים כאלה - סופם לחלוף. למדתי לא להילחם במחשבות ובעצבות, אלא פשוט לזכור לקחת נשימה... גם אם צריך לבקש עזרה, כדי לעשות זאת (אני עדיין עובדת על זה). ולתת לזמן לעשות את מה שהוא מצטיין בו. בקיצור, כפי שסקארלט אמרה פעם: "After all, tommorow is another day".

ואכן, היום אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב. הבהירות חזרה אלי...:) ולגבי התמונה, עוד משהו בהיר קטן - כמה שאני אוהבת את כפות הרגליים הקטנות האלה שלך, שעדיין אינן מסומנות בדריכות עליהן.