היום שוב נסענו לירושלים (ענייני השיניים שלי). הנסיעות איתך הפכו להיות ממש לא פשוטות. אני כבר כמעט ולא מצליחה לנהוג איתך לבד - מקסימום, לחיפה, וגם, בקושי. וזה די מובן. בימים אלה של תנועתיות מתמדת, לבלות זמן ממושך קשור לכסא הבטיחות, ללא יכולת התנועה, הוא בגדר עינוי בשבילך. שוב, גם בלא לחפש, אנחנו מקבלים הוכחה נוספת לחשיבות חופש התנועה להתפתחות שלך ולכך שאם אתה בעיצומה של תקופת רגישות כלשהי, בהקשר זה - תקופת רגישות לתנועה (sensitive period for movement), לא מעניין אותך שום דבר מעבר לסיפוק של אותו דחף שתקופת הרגישות מעוררת.
אחרי שחזרנו מותשים מהנסיעה, התיישבנו לאכול. ופתאום... שמענו, יותר נכון, לא שמענו אותך. היה שקט! ותמיד כשיש שקט - סימן שמשהו מרעיש מאוד קורה..:) קמתי בזהירות והצצתי...
הגעת למגירה התחתונה במטבח. אך הפעם, לא הסתפקת בלפתוח ולסגור אותה כמה פעמים, כמו שאתה תמיד עושה, אלא התרוממת, נעמדת ופתחת אותה לגמרי. או בסדר הפוך - כשהגעתי, כבר עמדת..:) ואז התיישבת - והתחלת לרוקן את תכנה החוצה! זה קרה! בכך בישרת באופן רשמי - אתה באמת יושב, ואנחנו בפתח עידן חדש! עידן של פעילויות בישיבה. וזו הייתה הראשונה שבהן..!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה